פול מוני (63), עיתונאי ותיק שסיקר את סין מתוך סין במשך 18 שנה, בין השאר עבור סוכנות הידיעות "רויטרס", מרגיש מתוסכל יותר מאי פעם. פגשנו אותו בברקלי, עיר השוכנת לחופה המזרחי של מפרץ סן פרנסיסקו, אחרי שהמקרה האישי שלו הגיע לכותרות העיתונים הגדולים בארה"ב.

מוני מגדיר את עצמו עיתונאי מהאסכולה הישנה, כזה שמתמקד באנשים ובסיפורים שלהם. הוא החל להתעניין בסין בשנות ה-70 כשהתגורר בארה"ב והוקסם מהקומוניזם הסיני, אבל שינה לחלוטין את גישתו שני עשורים לאחר מכן, כשהחל לדווח מתוך סין. בין דיווחיו הרבים אפשר למצוא כתבות על מגפת האיידס המתפשטת בסין, על טיבט ועל צדק חברתי.

אחד מסיפוריו הבולטים היה על קבוצת ילדים שנחטפה והוחזקה בעבדות. "לפני כמה שנים בני נוער רבים החלו להיעלם בפרובינציה במזרח סין לאחר שחיפשו עבודה", הוא נזכר. "אז הצטרפתי לקבוצה של תשעה הורים שחיפשה את הילדים במשך שבוע. זה היה עצוב, ההורים בכו כל הזמן. אחד ההורים סיפר לי שהמשטרה לא עשתה דבר כדי לעזור להם למצוא את הילדים". אחד הילדים הצליח להימלט, פנה לבקש עזרה בלשכת העבודה, אבל נמכר בחזרה לעבדות על ידי אחד הפקידים תמורת 600 יואן (98 דולר).

סיפור גדול אחר שמוני כתב עסק בכפרים שיש בהם אחוז גבוה של חולי סרטן. "הגעתי לכפר כזה, בפרובינציה במזרח סין, שבו פעל מפעל לייצור סוללות. אנשים רבים החלו לחלות בכפר והממשלה שלחה רופאים. אבל כשהרופאים גילו ש-1000 איש הורעלו, הם הפסיקו את הבדיקות. התברר שמנהלי המפעל שיחדו את פקידי הממשל המקומי ושפכו את המים הרעילים של המפעל, לנהר שממנו שאב הכפר מים לשתייה. עקב כך, המים, האורז וכל יתר המוצרים בכפר זוהמו. יש היום כ-400 כפרים כאלה בדרום סין, והמפלגה הקומוניסטית לא עושה כלום בקשר לזה.

"אני זוכר ילדה אחת שחלתה בסרטן. סבתא שלה ואימה נפלו על הברכיים ובכו. כשהן הסתכלו לעברי וראו שגם אני בוכה הן היו בשוק לרגע, ואז המשיכו לבכות חזק יותר. זה היה רגע של שברון לב. אב המשפחה בזבז 90 אלף יואן (כ-15 אלף דולר) בניסיון להציל את ביתו".

מוני אומר שכתב חלק מהסיפורים האלה שעסקו בזכויות אדם ובצדק חברתי כי קיווה שהם יעזרו לעם הסיני, ותיווצר לו תדמית של פרו-סיני. אבל בסופו של דבר "הכתיבה על הדברים האלה סיבכה אותי בצרות", הוא אומר.

בשמונת החודשים האחרונים הוא המתין שתחודש לו הוויזה לסין. כחלק מהפרוצדורה לחידוש הוויזה, הוא זומן לראיון בקונסוליה הסינית בסן-פרנסיסקו,

ונשאל לגבי דעותיו על טיבט, על הדלאי-למה ועל עורכי דין מפורסמים לזכויות אדם. בתמימותו השיב שאינו חושב שהאנשים האלה מהווים איום על סין. אולם בתגובה, הזהיר אותו המראיין שאם הוא רוצה שיחדשו לו את הוויזה לסין, הוא צריך לדווח על סין בצורה יותר "אובייקטיבית".

"זה ללא ספק היה איום", אומר מוני. "אין זה משנה אם אני בעד סין או נגד סין, כעיתונאי תמיד דיווחתי בצורה אובייקטיבית ולא הכנסתי את דעותיי פנימה. כמו שדיווחתי מחוץ לסין, כך גם דיווחתי בתוך סין. אבל זה משהו שהמפלגה הקומוניסטית לא מסוגלת להבין".

מאוחר יותר הבין מוני שסיפור האהבה שלו עם סין עומד להסתיים, ולתמיד. בצעד שנתפס לטענתו כנקמה מצד סין על דיווחים שפרסם שהמשטר לא אהב, נדחתה בקשתו לחידוש הוויזה לסין, וכך הסתיים הפרק הארוך שלו במדינה המאוכלסת בעולם.

מוני כמובן אינו לבד בסיפור הזה. הדברים שתיאר מאפיינים תופעה שהסלימה בשנה האחרונה, במסגרתה עשרות כתבים שסיקרו את סין עבור כלי תקשורת שונים בעולם עשויים להיבעט מסין לאחר שלא תאושר להם ויזה – צעד שנתפס בעיניהם כניסיון סיני לצנזר אותם.

אבל הוויזה לסין היא רק חלק אחד במלחמת הצנזורה שמנהלת המפלגה הקומוניסטית נגד כלי תקשורת זרים, הכוללת בין השאר מתקפות האקרים על מחשבי העיתונים ואיומים לפגוע בעסקי כלי התקשורת הזרים.

מחקר חדש שפרסם המרכז לסיוע בין-לאומי לאמצעי תקשורת (CIMA) מצא כי בחמש השנים האחרונות, המשטר הסיני אף ניסה ממש לשלוט בכלי תקשורת הפועלים מחוץ לסין – מהלך שיש לו השלכות מרחיקות לכת על חופש הביטוי ועל היכולת להבין מה באמת מתרחש בסין.

משחקי שליטה

לפני שנצלול לשאלה כיצד סין משפיעה על כלי תקשורת מערביים, חלקם ישראלים, כדאי לחזור כמה עשורים אחורה, לתחילתו של הסיפור, אז החליטה המפלגה הקומוניסטית השולטת בסין להביא תחת זרועה האדומה את כל אמצעי התקשורת הסינים (המדווחים בשפה הסינית) הפועלים בעולם: עיתונות, טלוויזיה ורדיו. הרעיון היה לשלוט על המסר שהם משדרים לעולם, וכך לייצר בעיניי הציבור תדמית שבה שלטון המפלגה הקומוניסטית נראה לגיטימי, יציב, ושצדדיו האפלים אולי אינם אפלים כל כך.

הצעד הראשון היה זיהוי מטרות ויצירת קשרים. בשלב השני הפכו הקשרים לקשרי עסקים, ולאחר מכן המפלגה הקומוניסטית החלה להזרים כספים לכלי התקשורת. בהמשך היא אף רכשה אותם.

דוגמה אופיינית לכך היא קבוצת התקשורת Sing Tao Newspaper Group – STNG. הקבוצה הוקמה בהונג קונג ב-1938 ובשנות ה-60 פתחה משרדים בניו יורק, סן פרנסיסקו, לוס אנג'לס וערים נוספות בארה"ב במטרה להוציא עיתון יומי בצפון אמריקה, בשפה הסינית. אבל בשנות ה-80 המאוחרות, המפלגה הקומוניסטית רכשה חלק ממניות העיתון. כך הפך העיתון לפרו-קומוניסטי והפסיק לדווח בצורה קבועה על נושאים הנחשבים רגישים בעיניי המפלגה הקומוניסטית, כמו טיבט, הפאלון גונג או עצמאותה של טייוואן.

ברגע שהמפלגה הקומוניסטית השתלטה על כלי התקשורת האלה, היא דרשה מהם לעקוב אחר הנחיות הצנזורה הסינית. לדוגמה, נאסר עליהם לדווח על החדשות שג'יאנג דזה-מין, לשעבר נשיא סין, כמו גם פקידי ממשל אחרים בסין, נתבעו בארה"ב ובמדינות אחרות בגלל השתתפותם ברדיפת הפאלון גונג; עיתונאים ופרשנים שביקרו בעבר בחריפות את המפלגה הקומוניסטית, פוטרו לאלתר; ובכלי תקשורת קטנים אף הורגשה ידה של המפלגה בעריכה, בכתיבה ובבחירת הכתבות.

נכון להיום, המפלגה הקומוניסטית השיגה שליטה על כמעט כל כלי התקשורת הסינים מחוץ לסין. ב"פורום העולמי למדיה סינית" שנערך בספטמבר 2011 בסין, השתתפו קרוב ל-400 כלי תקשורת סיניים מ-50 מדינות שונות ו-5 יבשות. בנאום הפתיחה, אמר מנהל הפורום, לי הָאי-פנג, כי כלי התקשורת הסינים מחוץ לסין מהווים כוח משמעותי עבור המפלגה הקומוניסטית בהפצת תעמולה לעולם על טיבט ועל נושאים רגישים אחרים בסין.

"כשמופץ לעולם מידע על פעולותיה של סין, כלי התקשורת הסינים בעולם הצליחו לשבור את המסר שהעבירו לעולם כלי התקשורת המערביים, אשר גרם לאי הבנה לגבי סין", אמר לי, כפי שדווח במגזין הסיני Shandong Qiaobao.

השלב הבא בתוכנית

זה היה החלק הקל יחסית בתכנית של המפלגה הקומוניסטית. חלק קשה יותר היה הניסיון לנטרל את כלי התקשורת הסינים הבודדים שנשארו, שלא הסכימו להיכנע להשתלטות המפלגה עליהם ולדרישות הצנזורה שלה. וכאן כל האמצעים היו כשרים.

אחד מכלי התקשורת האלה, אותם ניתן לספור על יד אחת, הוא טלוויזיית NTDTV שמשדרת בשפה הסינית ובשפות נוספות מניו יורק ומפעילה מאות כתבים בארצות שונות בעולם. מנהלי הטלוויזיה גילו שאחד האתגרים הגדולים ביותר עבורם היה למצוא חברת לוויין שתסכים לחתום איתם על חוזה ותאפשר להם לשדר לסין דרך לוויין.

ב-2004 הם חתמו על הסכם עם חברת הלוויין הצרפתית "יוטלסאט", כשלחברה עוד לא היו עסקים עם סין. אבל ארבע שנים מאוחר יותר השתנה המצב: ביוני 2008, זמן קצר לפני פתיחת המשחקים האולימפיים בבייג'ינג, נותקו לפתע שידורי הטלוויזיה של NTDTV לסין. חברת הלוויין יוטלסאט טענה שהניתוק נבע מבעיות טכניות.

אולם תעתיק שיחה שפרסם חודש לאחר מכן ארגון "כתבים ללא גבולות", הוכיח אחרת: "זה היה מנכ"ל החברה שלנו בצרפת שהחליט לעצור את שידורי NTDTV [לסין]", אמר אחד מעובדי יוטלסאט בשיחת טלפון. "זה נגרם כי קיבלנו תלונות חוזרות ונשנות ותזכורות מהממשלה הסינית […] שאמרה לנו… תפסיקו את שידורי רשת הטלוויזיה ואז נוכל לדבר [על עסקים בינינו]".

מאז השיחה חתמה חברת הלוויין יוטלסאט על שתי עסקאות עם חברות שבבעלות ממשלת סין. עסקה אחת בדצמבר 2010 עם סוכנות החדשות "שינחואה" – הפה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית – לשידור תכניותיה בלוויין למספר יבשות; ועסקה נוספת באוקטובר 2011 שהפכה את יוטלסאט לחברה המערבית הראשונה ששולחת לוויין תקשורת לחלל ביחד עם סין. לצד אלה, ביוני 2012 רכשה קרן ההשקעות הסינית CIC שבעה אחוזים ממניות יוטלסאט.

מקרה קיצוני אף יותר התרחש בתחילת 2007, כאשר מנהלי בורסת נאסד"ק בניו יורק אסרו בפתאומיות על כתב של NTDTV לדווח מבניין הבורסה, לאחר שדיווח משם בקביעות במשך קרוב לשנה.

בתחנת הטלוויזיה חשדו שזה נגרם בגלל לחצים שהפעילה המפלגה הקומוניסטית על מנהלי נאסד"ק, אך לא ידעו בדיוק מה קרה שם מאחורי הקלעים. עד שבוויקיליקס נחשף, חמש שנים מאוחר יותר, מברק שהראה כי נציג של נאסד"ק שנעצר בסין, הבטיח בחקירתו לרשויות הסיניות שלא יאפשר לכתב NTDTV לדווח מבניין הבורסה בניו יורק.

זמן קצר לאחר שהכתב הורחק מבניין הבורסה, נאסד"ק קיבלה את אישור הרגולטור הסיני לפתוח את הסניף הראשון שלה בסין.

"אם נפרסם את זה יעיפו אותנו מסין"

מהלכי השתקה דומים הופעלו גם נגד גופי תקשורת שאין להם אוריינטציה סינית, והגיעו אפילו עד ישראל. כך היה באוקטובר 2002, כאשר אסף חיים, כתב אתר nrg, רצה לפרסם את סיפורה של ג'יין דאי, אישה סינית ששכלה את בעלה לאחר שנחטף מביתם בסין כי תרגל פאלון גונג, ונמצא ללא רוח חיים בצריף נטוש בפרברי העיר שבה גרו.

"אל תפרסם את הסיפור הזה", פקד עליו לו קון, מי שהיה קונסול סין בתל אביב. "זה נושא רגיש מאוד וחייבים להיות זהירים כי זה עלול לפגוע ביחסי ישראל סין, וגם לך עלולות להיגרם בעיות קשות. אני מציע לך להיות זהיר", נכתב באתר nrg לצד פרסום הכתבה.

מקרה בולט אחר התגלה באחד מערבי חודש אוקטובר האחרון, בעת שיחת ועידה פנימית בין ארבעת כתבי בלומברג ששהו בהונג-קונג, לבין הבוס שלהם, העורך הראשי של חדשות בלומברג, מת'יו ווינקלר שהביא להם בשורה קשה: התחקיר שערכו על הקשרים הכלכליים הסמויים בין טייקון סיני לבין משפחתו של אחד המנהיגים הבכירים בסין, לא יפורסם.

כפי שנחשף בניו יורק טיימס, ווינקלר הגן על החלטתו לגנוז את התחקיר. הוא השווה את ההחלטה לצנזורה העצמית שהפעילו על עצמן סוכנויות חדשות זרות כשניסו לשמר את יכולתן לדווח מתוך גרמניה הנאצית. "אם נפרסם את הסיפור הזה, יעיפו אותנו מסין", אמר ווינקלר.

כשנה קודם לכן, בחודש יוני 2012, החל הלחץ הסיני על רשת בלומברג, לאחר שהרשת פרסמה סדרת כתבות על עושרם הפרטי של מנהיגי סין, ביניהם המנהיג המכהן שי ג'ין-פינג. אתר בלומברג נחסם לצפייה בסין וסוכני ביטחון של ממשלת סין עקבו אחר חלק מעובדי בלומברג. נודע גם כי בנקאים סינים ביטלו פגישות שנקבעו מראש עם ווינקלר, כפי שדווח בפייננשל טיימס.

בהמשך התברר כי בעקבות הפרשה סבלה בלומברג מצניחה במכירת מסופי המידע הפיננסי שלה בסין, שעלותם כ-20 אלף דולר למסוף, המהווים מקור הכנסות עיקרי עבורה, לפי מועדון הכתבים הזרים של סין (FCCC), ארגון המאגד תחתיו את הכתבים הזרים בסין.

גם אתר הניו יורק טיימס נחסם לצפייה בסין לאחר שפרסם כתבה על ראש ממשלת סין לשעבר, וון ג'יא-באו, באוקטובר 2012. "עבור הניו יורק טיימס", נכתב בדו"ח של המרכז לסיוע בין-לאומי לאמצעי תקשורת (CIMA), "החסימה של אתר האינטרנט בשפה הסינית גרמה להפסדים כלכליים ברורים. בן לילה, מניית החברה הפסידה 20 אחוז מערכה. הניו יורק טיימס גם נאלץ לנהל משא ומתן מחודש על הסכמים שכבר נחתמו עם כמה מפרסמים, דבר שגרם לו הפסד כספי".

לא רק כתבות עומק על מנהיגי סין, חשיפת שחיתויות או דיווחים מאזורים רגישים בסין זכו לתגובה תוקפנית מצידה של סין. לפני כחצי שנה, תחנת הטלוויזיה France 24, דיווחה כי אנשים משגרירות סין הגיעו למשרדי תחנת הטלוויזיה בצרפת ונפגשו עם המנכ"ל, לאחר שהתחנה שידרה תקציר של תוכנית דוקומנטרית שכותרתה "שבעה ימים בטיבט".

לפי ארגון "כתבים ללא גבולות", אנשי השגרירות גינו את הקטע ודרשו להוריד אותו מאתר האינטרנט של התחנה, אולם התחנה סירבה לכך. מועדון הכתבים הזרים של סין דיווח כי תקריות דומות אירעו בלונדון בדיווחי הפייננשל טיימס ובברלין אצל טלוויזיית ARD TV.

"אני שותפה למשחקי השליטה של סין"

נכון למועד כתיבת שורות אלה, כ-20 כתבים של רשת בלומברג והניו יורק טיימס עשויים להיבעט החוצה מסין, אלא אם תחודש להם הוויזה עד תחילת השנה. אולם הבעיה אינה נעוצה בהרחקתם של העיתונאים מסין, כמו בפחד שנוצר אצלם, פחם שמניא אותם מלבצע את תפקידם כיאות – לדווח את האמת מסין.

"אני מתביישת להודות שאני באופן אישי חששתי מהסיכון שאקח אם אדווח על נושאים רגישים, כמו [הנושא של] עורכי דין לזכויות אדם", כתבה באתר ChinaFile דורינדה אליוט, שדיווחה שנים ארוכות מסין ואף ניהלה מבייג'ינג את סניף רשת החדשות ניוזוויק בסוף שנות ה-80. "מה אם הם לא יתנו לי לחזור לשם? ההחלטה שקיבלתי לא לכתוב את הסיפור הזה – לפחות עדיין לא לכתוב – מוכיחה שאני שותפה למשחקי השליטה של סין".

"נושאים כמו [תסיסה פוליטית ואתנית בפרובינציה המרוחקת של] שין-ג'יאנג, טיבט והפאלון גונג הם סיפורים שמופיעים בתדירות נמוכה מאוד בדיווחים של הכתבים הזרים", אמר בעילום שם למגזין New Republic כתב שמדווח מבייג'ינג עבור אחד העיתונים הגדולים בארה"ב. "אתה עשוי לכתוב סיפור נהדר [על אחד הנושאים האלה], אבל אז להיות מסולק מסין או לסבול כשמשרד החוץ של סין מחליט לדחות את אישור הוויזה שלך עד היום האחרון של השנה".

פול מוני לא מאמין שהמצב הזה עומד להשתנות. לדעתו על ממשלת ארה"ב לנקוט בפעולת תגמול נגד הכתבים הסינים הפועלים בשטחה. "יש יותר מ-700 כתבים סינים בארה"ב. חלקם אפילו מרגלים. אבל אנחנו לא עוקבים אחריהם או מסרבים להם. אני בטוח שאם נתחיל למנוע מהם לקבל ויזה, בתוך שבועיים הסינים יתחילו לאשר ויזות לכתבים אמריקנים בסין".

בינתיים בישראל

בעוד כלי תקשורת שונים מתמודדים מול התקפות חוזרות ונשנות מצד סין, יש מי שמחליט בישראל דווקא לשתף איתה פעולה. הדוגמה הבולטת ביותר מופיעה בעיתון "ישראל היום" שמאפשר לשגרירת סין בישראל לכתוב לסירוגין מאמרי דעה בעיתונו, וכך מחזק את התדמית שהמפלגה הקומוניסטית מעוניינת לחזק ולהראות לעולם.

מקרה מעניין אחר בארץ הוא הסכם שיתוף הפעולה שנחתם בסוף חודש דצמבר האחרון בין ערוץ 10 לבין תחנת הטלוויזיה הסינית CCTV. מי היא CCTV ומה האינטרסים הסמויים שלה? כדי להבין את זה צריך לעשות קפיצה קצרה ל-2011, אז פורסם בוול סטריט ג'ורנל מאמר דעה שעליו היה חתום אדם ששמו לי צוֹנְג-ג'ון. מר לי טען שיש לבצע סדר חדש בכלי התקשורת בעולם. השאלה המעניינת אינה מה טען, אלא מיהו מר לי? כפי שנכתב בסוף המאמר, מר לי הוא נשיא סוכנות הידיעות "שין-חואה" – שנהוג לכנותה בחוגים יודעי דבר "הפה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית". לא משנה מה דעותיו של לי, הן אינן דעותיו האישיות, ומאחוריהן אינטרס ברור – לקדם את מטרות המפלגה.

אתר האינטרנט של שין-חואה אף מתגאה בכך שמאו דזה-דונג המנוח כתב יותר מ-100 כתבות לסוכנות החדשות, ושמנהיגים בכירים אחרים במפלגה הקומוניסטית כתבו מאמרים וערכו ידיעות.

למרות זאת, אחת ממטרותיה של הסוכנות היא להסוות את היותה סוכנות התעמולה שהיא. למשל, באמצעות פרסום מאמר בוול סטריט ג'ורנל. מאמר כזה גורם למר לי להיראות כבעל דעה שהוזמן לכתוב את דעתו באחד העיתונים הגדולים במערב; מאפשר לסוכנות החדשות להיראות כמקור חדשות אמין, כמו הוול סטריט ג'ורנל; וכמובן גם להפיץ את התעמולה שהיא רוצה. טקטיקה דומה כוללת יצירת שיתופי פעולה ומכירת תכנים לגופי תקשורת שונים.

אין זה סוד ש-CCTV, רשת הטלוויזיה שחתמה על הסכם עם ערוץ 10, היא השכפול המדויק של סוכנות שין-חואה, רק בגרסה הטלוויזיונית.

שלום לדובר ערוץ 10, האם אתה מודע לכך ש-CCTV היא הפה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הסינית? 

"CCTV היא הטלוויזיה הממלכתית של סין. כמו רשות השידור אצלנו".

רק שיש הבדל קטן, רשות השידור אינה משרתת את האינטרסים הישירים של ראש ממשלת ישראל, ואינה מציגה את דעותיה של מפלגה אחת בלבד, בטח לא של מפלגה דיקטטורית

"אני יודע ש-CCTV, כמו רשות השידור, היא חברה עסקית ששייכת למדינה".

נותר רק לקוות כי ערוץ 10, בדומה לכלי תקשורת רבים אחרים בעולם, אינו חושש שבטעות יקדם את התעמולה של המפלגה הקומוניסטית, כיוון שאינו מבין שהפרטנר שאיתו חתם על הסכם שיתוף פעולה הוא זרוע התעמולה של המפלגה הקומוניסטית.

לגבי האפשרות שהמפלגה הקומוניסטית תוכל להשפיע על אופן הסיקור של סין בערוץ 10, למשל באמצעות לחיצה על אינטרסים כלכליים של מוקדי כוח בערוץ, השיב דובר ערוץ 10: "היות ול-CCTV יש כבר עשרות שיתופי פעולה עם גופים בעולם, אני מניח שאנחנו נהיה אחד מהם".

—–
גילוי נאות: אפוק טיימס הוא אחד מכלי התקשורת שלא נכנעו לצנזורה של סין, והוא מנהל שיתופי פעולה עם תחנת הטלוויזיה NTDTV