הרשמה לניוזלטר

סולידריות חברתית? שוויון? או אולי שליטה ממשלתית באמצעי הייצור? – בדקנו כיצד סוציאליסטים מובילים מגדירים מהו סוציאליזם, במטרה להבין אחת ולתמיד מה פירוש האידיאולוגיה, וחשוב מכך – מה זה אומר עלינו כאשר אנו משתמשים במילה

איל לוינטר | 13 בדצמבר 2020 | חברה והיסטוריה | 26 דק׳

לְמָה בדיוק אנשים מתכוונים כשהם אומרים שהם בעד סוציאליזם?

נדמה שבשנים האחרונות המונח סוציאליזם הפך ל”מגניב”. פוליטיקאים וערוצי תקשורת משתמשים לעתים במילה כדי לדבר על שוויון, על אחווה ועל סולידריות חברתית. ברשתות החברתיות ובשיחות סלון הנושא עולה בוויכוחים: “סוציאליזם הוא רעיון יפה שעוסק בדאגה לחלשים” – היא אחת הטענות הנשמעות; או “בבסיסו הוא נכון, רק לא נמצא האדם ההגון שיוציא אותו לפועל”; “סוציאליזם זה שכולנו חיים באחווה ובשוויון” היא טענה נוספת. אנשים אחרים דואגים להבחין בין קומוניזם לסוציאליזם בטענה ש”קומוניזם זה רע, אבל סוציאליזם זה דבר שונה”.

בסקר גאלופ מ-2018 – האחרון שעסק בנושא – התבקשו אמריקנים להסביר מה לדעתם פירוש המונח סוציאליזם. התשובות נעו משוויון לכולם (23%), הטבות ושירותים חברתיים (10% אחוזים), דרך מונח המאפיין אנשים חברתיים (6%) ועד לצורה של קומוניזם (6%) או בעלות ממשלתית על אמצעי הייצור (17%), ועוד. 23% מהמשיבים לא הצליחו לתת תשובה ברורה[1].

לאמיתו של דבר, לאורך ההיסטוריה, גם הסוציאליסטים התווכחו בינם לבין עצמם על השאלה מה הופך את הסוציאליזם לסוציאליזם. למרות זאת, ליישום של הסוציאליזם במדינות השונות יש משמעויות מאוד מסוימות והן משפיעות על חיינו, על סט הערכים שלנו ועל החופש הכלכלי, החברתי והאישי שלנו.

בכתבה ננסה להבין מהו בדיוק סוציאליזם. נתחיל בלתת לסוציאליסטים – אינטלקטואלים בולטים הבקיאים ברזי ההיסטוריה הסוציאליסטית, ופוליטיקאים ואקטיביסטים שיישמו את רעיונותיהם הסוציאליסטים – להגדיר את המושג בעצמם. נראה כיצד הרעיונות האלו הופיעו ובאו לידי ביטוי במדינות כמו גרמניה, צרפת, בריטניה, ארה”ב, רוסיה וגם בישראל.

1. קרל מרקס (1883-1818)

סוציאליסטים רבים מנסים להרחיק את עצמם מהקומוניזם, אולם האדם שקידם למיינסטרים, יותר מכל, את מושג הסוציאליזם היה קרל מרקס. מרקס תיאר את ההתקדמות ההיסטורית של החברה על ציר חיובי מעלה. מחברה פרימיטיבית שבה אין מעמדות וכמעט אין רכוש, אל חברה מתפתחת שבה מופיעה ציוויליזציה ואיתה המעמדות וכמובן הרכוש פרטי, ועד לחברה קפיטליסטית שבה האדם העובד מופרד מהמוצר שהוא מייצר ומשועבד לפירמה או לבעלים שאחראים על ניהול העבודה. במצב זה נוצרים קונפליקטים בקרב המעמדות השונים, למשל בין הפועלים לבין בעלי המפעלים הבורגנים.

אחרי שהחברה מגיעה לקיטוב הגדול ביותר שלה בין העובדים לבורגנים (הפרולטרים והקפיטליסטים), מסות הפועלים מנצחות ויוצרות את “הדיקטטורה של הפרולטריון” המבטאת את שליטתם ואת תחילתו של שלב הסוציאליזם – העוסק בהפקעת הרכוש הפרטי מהציבור והיעלמות הדרגתית של המעמד הנכבש (הבורגני). למרקס הייתה תוכנית בת עשר נקודות שציין במניפסט הקומוניסטי. שמונה הנקודות הראשונות מדברות על הפקעת כל הרכוש הפרטי של הציבור והטלת מס הכנסה גבוה – שהוא צורה נוספת של הפקעת רכוש (כסף)[2].

בשתי פסקאות שקדמו לתוכנית בת עשר הנקודות, מרקס ואנגלס מציינים כי יש לבצע זאת בפועל באמצעות רודנות: “כמובן, בהתחלה, זה לא יכול להיעשות אלא באמצעות פשיטות רודניות”[3].

ככל ששלב הסוציאליזם מתקדם הוא אמור (לפי מרקס) להעלים, יחד עם הבורגנות, את כל המאפיינים הקשורים אליה – מוסד המשפחה, הדת, הלאום והמדינה. זהו השלב האחרון שבו החברה היא חסרת מעמדות. זוהי האוטופיה הקומוניסטית[4]. בנקודה זו אמור להתקיים מצב שמבוטא באמצעות המשפט “כל אחד כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו”. כלומר, בעלי היכולות הגדולות ביותר יתרמו הכי הרבה לחברה, ותוצר עמלם יחולק לכל היתר, על פי צרכיהם.

2. פרידריך אנגלס (1895-1820)

גם אנגלס, שותפו של מרקס לכתיבת המניפסט הקומוניסטי, פירט על שלב הסוציאליזם שמוביל לאוטופיה הקומוניסטית. הוא עשה כך כשנה לפני צאת המניפסט, במסמך שכותרתו “עקרונות הקומוניזם” (1847). במסמך הוא הגדיר כי הקומוניזם הוא דוקטרינה של המצבים (אחד מהם הוא סוציאליזם) שיאפשרו לשחרר את הפרולטריון מהניצול הקפיטליסטי.

הדרך להשיג זאת היא באמצעות השתלטות על התעשייה ועל מוקדי הייצור ושחרורם “מידי אינדיבידואלים מתחרים, וייסוד מערכת שבה כל ענפי הייצור מופעלים בידי החברה בכללותה – כלומר, עבור חשבון משותף, לפי תוכנית משותפת ועם השתתפות של כל האנשים בחברה”. במילים אחרות, הסוציאליזם הוא תהליך המוביל לביטול כל הרכוש הפרטי והעברתו למה שאנגלס כינה “בעלות שיתופית על טובין” שתדאג לחלק את המוצרים והרכוש על פי הסכם משותף[5].

כדי לבצע את המהפכה, כתב אנגלס, צריך להטיל מיסים כבדים, לבטל את הירושה, להפקיע בהדרגתיות אדמות מבעליהן ומפעלים מתעשיינים (בצורה ישירה או עקיפה על ידי המדינה, שתתחרה במפעלים). נוסף לכך, צריך להעביר את כל ההון והאשראי לניהול המדינה, באמצעות בנק מרכזי ו”דיכוי כל הבנקים הפרטיים והבנקאים”[6].

3. קלוד-אנרי דה סן-סימון (1825-1760)

סן-סימון נחשב למייסד הסוציאליזם הצרפתי ולהוגה דעות משפיע אף על פי שמעולם לא השתמש בכתביו במילה “סוציאליזם”. המוניטין שלו נוצר ככל הנראה בעקבות תלמידיו, ממשיכי דרכו, וגם הודות למרקס ולאנגלס שתיארו את הגותו כשיטה סוציאליסטית וקומוניסטית הצצה ועולה “בתקופה הראשונה, הבלתי-מפותחת (שעדיין בחיתוליה, א”ל) של המאבק בין הפרולטריון ובין הבורגנות”[7]. כלומר, הסוציאליזם של סן-סימון מתאים לשלב הקפיטליסטי ההתחלתי של החברה, בו המאבק בין הפועלים לבורגנים עדיין לא מפותח דיו.

אנגלס הרחיב על כך במאמר ששיבח את ה”סן-סימוניזם” בתור “אוטופיה גדולה”[8]. הוא תיאר את סן-סימון כמי שחווה על בשרו את המהפכה הצרפתית שהובילה “לניצחונו של המעמד השלישי – המסות הגדולות של המדינה העובדות בייצור ובסחר, על פני המעמדות הבטלניים והפריבילגיים – האצילים והכמרים. […] עבור סן-סימון האנטגוניזם בין המעמד השלישי (העובדים) למעמדות הפריבילגיים קיבל צורה של אנטגוניזם בין ‘עובדים’ ל’בטלנים’. הבטלנים לא היו רק המעמדות הפריבילגיים הישנים, אלא כל מי שחי מהכנסתו מבלי לקחת חלק כלשהו בייצור או בהפצה. והעובדים לא היו רק עובדי השכר, אלא גם התעשיינים, הסוחרים והבנקאים”.

במילים אחרות, הסוציאליזם של סן-סימון (על פי אנגלס) עוסק במאבק בין מעמד העובדים למעמד הבטלנים. בסוציאליזם כזה “כולם חייבים לעבוד”, כפי שכתב סן-סימון: “כל מי שלא מציית לפקודות יקבל מהאחרים יחס של הולך על ארבע. […] כל הגברים יעבדו; הם יתייחסו אל עצמם כפועלים הקשורים לסדנה אחת שמאמציה יופנו להנחיית האינטליגנציה האנושית על פי ראיית הנולד האלוהית שלי. המועצה העליונה של ניוטון תנחה את עבודותיהם”[9]. סן-סימון גרס כי החברה צריכה להיות מובלת על ידי אליטה של מדענים ניוטוניים (המקדמים את המדע על פי תגליותיו של ניוטון), וגם על ידי תעשיינים ובנקאים המשתייכים ל”מעמד העובדים”.

במובן הזה, המאבק המעמדי של סן-סימון – שקיווה כי האחרונים ישתלטו על הממשלה – מזכיר את המאבק המעמדי של מרקס ואנגלס, שפיללו להשתלטות מעמד הפועלים (הדיקטטורה של הפרולטריון) על המדינה. אולם בניגוד אליהם, סן-סימון חי בתקופה שבה התעשייה המודרנית רק החלה להתפתח בצרפת, והמאבקים בין הפרולטריון לבורגנים היו עדיין בחיתוליהם.

4. רוברט אוון (1858-1771)

רוברט אוון הוולשי מוזכר גם הוא במניפסט של מרקס ואנגלס כהוגה סוציאליסט שרעיונותיו מתאימים לשלב הקפיטליסטי ההתחלתי. חייו מחולקים לשתי תקופות. הראשונה נמשכה עד שנות ה-20 של המאה ה-19, בהן היה תעשיין יצירתי באנגליה ובסקוטלנד שגילה כי מתן יחס הוגן לעובדיו הוביל לשיפור במצבם החברתי ולעלייה ביכולת הייצור שלהם. עובדיו היו רובם עניים מאוכלוסיות חלשות.

אוון חי בתקופה שאחרי מלחמות נפוליאון. המצב הכלכלי היה ירוד, האבטלה גאתה, והיה חשש אמיתי ממהפכה שיובילו השכבות החלשות. תעשיינים לא מעטים העסיקו עניים כתעודת ביטוח שאולי תגן עליהם ממהפכה בסגנון צרפתי. הצלחותיו עם עובדיו דחפו אותו להציע לממשל להקים מושבות סוציאליסטיות או “כפרים של שיתופי פעולה” לעניים בבריטניה, שיזכו למימון ציבורי ראשוני, ולאחר מכן, בזכות עבודה קשה יצליחו לעמוד על הרגליים ולממן את עצמם. כך הם גם יהפכו לממושמעים ולמאופקים. מודל המושבות השיתופיות של אוון כלל חדרי אוכל משותפים, מגורים משותפים, ילדים הנמצאים בחזקת הקהילה במרבית זמנם ושיתופי פעולה בין המושבות ליצירת מערכת חברתית חדשה. הצעתו התקבלה בחשדנות רבה ונדחתה. אוון ניסה ליישם את המודל שלו גם בארה”ב.

לאחר שחזר משם החלה התקופה השנייה בחייו, בה הפך מפילנתרופ המעודד שיתופי פעולה ופוסח על מלחמת המעמדות, לאדם המעודד את שכבות הפועלים להתמרד ולהסתמך על כוחם כדי לחולל מהפכה חברתית. אוון החל להתחבר לאיגודי העובדים ולאיגודי המסחר שצמחו באנגליה, והוביל בשמו תנועות חברתיות של עובדים. גם האתאיזם שלו שיחק תפקיד חשוב במהפכה שניסה לקדם. אוון יצא נגד כל הדתות ונגד מוסד הנישואים, אותו תיאר כ”מכשיר שטני של הכמורה למקם ולשמור על האנושות בתוך האמונות הטפלות הצייתניות שלהם”[10].

לסיכום, הסוציאליזם של אוון התבטא במודל המושבות השיתופיות שפיתח, ובעיקר בהובלת מאבקם של הפועלים באמצעות איגודי עובדים נגד תנאי העבודה ולמעשה נגד הסדר החברתי הקיים.

5. רוברט היילברונר (2005-1919)

היילברונר היה פרופ’ אמריקני לכלכלה. הוא חיבר 20 ספרים, הצהיר על עצמו כסוציאליסט במשך מרבית חייו, ונחשב בארה”ב למומחה מוביל ומוערך בנושא מרקסיזם וסוציאליזם. בחיבורו “סוציאליזם” הוא הגדיר את הסוציאליזם כך: “סוציאליזם מוגדר ככלכלה מתוכננת שבה הממשלה שולטת בכל אמצעי הייצור”[11].

לפי היילברונר, האדריכל האמיתי של הסוציאליזם היה בכלל לנין, “שלראשונה התמודד מול הקשיים הפרקטיים שבארגון מערכת כלכלית” שבה אין תמריצים ליצירת רווח וגם לא קיימות המגבלות שנוצרות מתחרותיות (התחרותיות נובעת מהרצון ליצור רווח). לנין, כותב היילברונר, השלה את עצמו שמערכת כלכלית כזו תהיה פחות מורכבת לתפעול.

בספרו המעולה “מרקסיזם: בעד ונגד” הוא כותב כי “צורת הייצור החדשה של הסוציאליזם” היא מעין “מלחמה נגד הסדר הישן”. מלחמה שכדי להוציא אותה לפועל יהיה צורך “לצבור וליישם כוח התואם לדרישות של מלחמה מסיבית. צורך זה אינו כרוך בהפעלת פיקוד באופן שרירותי או דיקטטורי, אך בהחלט הוא מחייב את צמצום החופש הכלכלי של החברה הבורגנית, כלומר את זכותם של יחידים להיות בעלים [של אמצעי ייצור], ולכן למנוע מאחרים אם הם רוצים, את אמצעי הייצור”[12].

6. מייקל הרינגטון (1989-1928)

הרינגטון היה פרופ’ למדעי המדינה וסוציאליסט מושבע שייסד את ארגון “הסוציאליסטים הדמוקרטיים של אמריקה” (DSA). בספריו הוא ביקר את הסוציאליזם הכושל של העבר והציע חזון אוטופי לסוציאליזם העתידי שדמיין בראשו.

בספרו “סוציאליזם” מ-1970 הוא הגדיר זאת כך: “[סוציאליזם] אינו תוכנית מיידית המוגבלת על ידי האפשרויות הפוליטיות […] אלא רעיון העוסק בייסוד חברה חדשה לחלוטין שבה התעלו על כמה מהמגבלות היסודיות של הקיום האנושי. הנחת היסוד הבסיסית ביותר שלו הוא שהמאבק של האדם בטבע כבר הושג לחלוטין, ולכן יש מספיק מוצרים חומריים לכולם. כתוצאה משינוי חסר תקדים זה בסביבה, מתרחשת מוטציה על טבעית: התחרות הלא הוגנת כבר אינה מתוכנתת לתוך חיינו על ידי הצורך במאבק על משאבים דלים; ושיתוף פעולה, אחווה ושוויון הופכים לטבעיים. בעולם כזה התפוקה החברתית של האדם תגיע לגבהים כאלה שחובת עבודה כבר לא תהיה נחוצה. וככל שיותר ויותר דברים ניתנים בחינם, הכסף ייעלם”[13].

כפי שניתן להבין, בשלב הסופי של האוטופיה הסוציאליסטית של הרינגטון, הכלכלה אמורה לייצר שפע גדול מספיק כדי שנוכל לבחור אם לעבוד או לא. באוטופיה הזו אולי גם לא יהיה כסף ונוכל להתרכז בשיתוף פעולה עם הזולת ובחיים של שוויון ואחווה.

אבל איך מגיעים למצב האוטופי הזה? קטע שפרסם במגזין המדע Omni באפריל 1988 מנסה להסביר זאת: “האידיאל, הרעיון הרדיקלי, הוא לנתק את הקשר שבין הכנסה לעבודה – קשר הקיים בחברות קפיטליסטיות. לשבור את הרעיון לפיו מה שאתה מקבל נמצא בפרופורציה למה שאתה מספק או נותן”[14].

7. ולדימיר לנין (1924-1870)

לנין נחשב לסוציאליסט המהפכן המצליח בכל הזמנים. כמו מרקס ואנגלס, הוא ראה בסוציאליזם את השלב המקדים של הקומוניזם, ואת הקומוניזם מתפתח על בסיס הסוציאליזם, כפי שכתב בחיבור מ-1917 בשם “המדינה והמהפכה”[15].

מוקדם יותר בחייו כתב: “אנחנו רוצים להשיג סדר חדש וטוב יותר בחברה: בחברה החדשה והטובה הזו לא חייבים להיות עשירים ולא עניים; כולם יצטרכו לעבוד. לא [רק] קומץ של אנשים עשירים ייהנו מפירות העבודה המשותפת, אלא כל האנשים העובדים. מכונות ושיפורים אחרים חייבים להקל על העבודה של כולם ולא לאפשר למעטים להתעשר על חשבון מיליוני ועשרות מיליוני אנשים. החברה החדשה והטובה יותר הזו נקראת חברה סוציאליסטית”[16].

ולדימיר לנין משתתף בכינוס לציון ה-1 במאי, מוסקבה 1920 | [Lebrecht Music & Arts/Alamy Stock Photo]

כפי שניתן להבין, לנין רצה, בדומה למרקס, לבטל את המעמדות. לא הייתה לו בעיה עקרונית עם טכנולוגיה (מכונות) שהיו פרי המהפכה התעשייתית, והוא שאף ליצור באמצעותן חברה שוויונית באופן אבסולוטי שבה כולם עובדים ומתחלקים באופן שווה בפירות עבודתם.

איך מגיעים למצב הזה? פחות או יותר כפי שמרקס תיאר – באמצעות סוג של מנגנון פוליטי שמשתמש באלימות כדי להפקיע רכוש פרטי. ג’ורג’ לג’ט תיאר זאת היטב בספרו על הצ’קה – המשטרה החשאית של לנין, כשהביא ציטוטים ישירים מנאומיו של לנין ומדברים שכתב: “המדינה היא מכשיר המשמש לכפייה”, אמר לנין בנאום שנשא בנובמבר 1917 – “אנו שואפים להפוך את המדינה למוסד האוכף את רצון העם. אנחנו רוצים לארגן אלימות בשם האינטרסים של הפועלים”[17]. בדצמבר 1917, כותב לג’ט, “השיק לנין קמפיין של הסתה לטרור, המעודד את ההמונים לקחת את החוק לידיהם, ‘לשדוד את השודדים’ (כלומר לבזוז את בעלי האדמות ואת הבורגנים), לבצע ‘צדק רחוב’ (לינצ’ים) נגד ‘ספקולטורים’ (סוחרים בשוק האפור), ובכלליות לעסוק בקטל מעמדי בעיירות ובכפרים”.

8. קלמנט אטלי (1967-1883)

אטלי היה סוציאליסט בריטי ממפלגת הלייבור, וראש ממשלת בריטניה החל מסוף מלחמת העולם השנייה.

בספר שחיבר ב-1937 על מפלגת הלייבור הוא כתב: “הרעות שהקפיטליזם מביא שונות בעוצמתן במדינות שונות, אך הסיבה הבסיסית לצרה [שהוא גורם]… היא הבעלות הפרטית על אמצעי החיים; התרופה היא בעלות ציבורית”.

מיד לאחר שורה זו עבר אטלי לצטט את הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל כדי להסביר באמצעותו את “יסודות הסוציאליזם”. “סוציאליזם פירושו בעלות משותפת על אדמה ועל הון, יחד עם צורה דמוקרטית של ממשלה. […] הוא כולל את ביטול כל העושר שעדיין לא הורווח ואת ביטול כל השליטה הפרטית באמצעי המחייה (הפרנסה) של הפועלים”[18].

סיכום מאפייני הסוציאליזם

על פי הסוציאליסטים שלהלן, קיימים לפחות שישה מאפיינים ל”סוציאליזם”:

1. סוציאליזם הוא שלב המגיע אחרי שהחברה הקפיטליסטית הגיעה לקיטוב הגדול ביותר שלה שביטויו הוא מאבק בין המעמדות הנמוכים למעמדות הגבוהים.

2. סוציאליזם הוא תהליך שהתממשותו מובילה לאוטופיה הקומוניסטית.

3. במשך השלב הסוציאליסטי מופקע הרכוש הפרטי מהציבור ומועבר לגוף פוליטי כלשהו שאמור לחלק אותו מחדש בצורה שווה. הפקעת הרכוש יכולה להיעשות באמצעות מנגנון דיקטטורי או באמצעות מנגנון דמוקרטי שעושה זאת בהדרגה וללא אלימות.

4. תחת סוציאליזם, האינדיבידואל כפוף בראש ובראשונה לחברה (השיתופית) שאת ערכיה הוא שם בראש מעייניו, על חשבון שאיפותיו האישיות. העבודה, גם היא קולקטיבית ולא אישית.

5. כתוצאה מהעבודה למען הכלל, נוצר נתק בין הערך שהאדם מייצר בחייו – העבודה שלו, לבין מה שהוא מקבל. האדם יקבל גמול לפי צרכיו ולא לפי מה שהוא מייצר ומשקיע.

6. ככל ששלב הסוציאליזם מתקדם הוא יביא להיעלמות הבורגנות וכל המאפיינים הקשורים אליה – מוסד המשפחה, הדת, הלאום והמדינה.

החזון הסוציאליסטי האוטופי מוביל במקרים רבים לרעב ולמוות, כפי שמתארות כותרות העיתונים מ-1935

המחלוקות על הדרך להשגת סוציאליזם

1.

המנגנון הדמוקרטי

אחד הוויכוחים הגדולים ביותר בתוך המחנה הסוציאליסטי הוא על השאלה מה יהיה המנגנון שיפעיל כוח על החברה וישלוט על העם כדי ליישם סוציאליזם. האם תהיה זו המדינה? אולי תהיה זו אליטה של מדענים? יש אף שדיברו על מעין אריסטוקרטיה אינטלקטואלית והיו שהעלו את האפשרות של מונרכיה, כלומר שלטון של אדם יחיד.

כמובן שההצעה האחרונה לא התקבלה יפה, שכן אדם אחד המפקיע את הרכוש מהציבור ומטיל על העם מס הכנסה גבוה נתפס כדיקטטור, בעוד שקבוצה של אנשים הבוחרת לעשות כך באמצעות הצבעה או נבחרת על ידי המנגנון הדמוקרטי, תיתפס אחרת לגמרי.

אך האם באמת יש הבדל בין אדם יחיד המיישם סוציאליזם ובין קבוצה של אנשים, אפילו אם הם נבחרו על ידי רוב הציבור? הפילוסוף רוברט נוזיק מאוניברסיטת הרווארד מהרהר על כך בקטע שכתב ב-1974 המטיל ספק בהבדלים האלה. לקטע הוא קרא “זנבו של העבד” (Tale of the Slave) [19].

תדמיינו, הוא כתב, שאתם עבדים הנתונים לחסדי השליט הברוטלי שלכם. לפעמים הוא מכה אתכם, לפעמים הוא מעיר אותם באמצע הלילה, ולאחר מכן, הוא לוקח כמובן את כל פרי עמלכם בשדה. זהו המקרה הגרוע ביותר של עבדות – שכולם יכולים להסכים שהוא אינו מוסרי ואינו צודק.

אבל אז נוזיק מרכך מעט את המצב. תדמיינו שהשליט שלכם הוא שליט נחמד. הוא עדיין מעביד אתכם בשדה, אבל גם נותן לכם ימי חופש על בסיס קבוע כדי שתוכלו ליהנות מזמן פנוי. האם אתם עדיין עבדים? כמובן. אז נוזיק עובר לשלב הבא – השליט מאפשר לכם לעזוב את השדה ולנסוע לעיר כדי לחפש עבודה אחרת. למרות זאת, אתם חייבים לשלוח אליו 50 אחוז משכרכם, והוא גם שומר לעצמו את הזכות לקרוא לכם לשדה אם מתרחש מקרה חירום מסוים, ואוסר עליכם להשתתף בפעילויות מסוכנות שיכולות לפגוע בהכנסותיו, כמו טיפוס הרים, עישון וכו’. האם אתם עדיין עבדים? – ללא ספק.

בשלב הבא השליט מאפשר לכל 10,000 העבדים שלו בשדה להשתתף בהליך דמוקרטי של הצבעה, מלבדכם. ההליך יקבע איזה אחוז משכרכם (ומשכרם) ייקח השליט ואילו פעילויות יהיו אסורות עליכם. האם אתם עדיין עבדים? כן. בשלב האחרון של הניסוי המחשבתי, מאפשרים לכם להצביע יחד עם 10,000 העבדים כדי לקבוע איזה חלק מהשכר תעבירו לשליט, ואילו פעילויות ייאסרו או יורשו. גם כאן, ההצבעה היא יוזמה של השליט, ובכל מקרה היא תשקף את דעת הרוב, שאולי היא לא דעתכם, ושוב יחליטו על חייכם אנשים שהם לא אתם.

בדרך זו מראה נוזיק כי כל עוד אנשים אחרים מחליטים על חייכם – מה אתם יכולים או אינכם יכולים לעשות, או איזה חלק מהשכר יילקח מכם, אתם עדיין עבדים. אין זה משנה אם אדם אחד (שליט יחיד) מחליט עליכם, או אם זו קבוצה של 100 אלף או מיליון איש ולכם יש קול אחד בתוכה.

הסוציאליסטים (ולא רק הם, גם בצד השני של המתרס) יודעים שפוליטיקה דמוקרטית היא דרך קיצור ליישום אידיאולוגיות פרטיות. השיטה הדמוקרטית היא דרך להשיג דריסת רגל בחברה ולהתחיל לשנות את המציאות בהדרגה.

2.

התאמת האמצעים למקום ולזמן

מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת פוצל המחנה הסוציאליסטי לשני זרמים עיקריים – הסוציאליסטים המהפכנים (מרקס, מאו, לנין) שטענו כי המטרה מקדשת את האמצעים ולכן כל אמצעי שיהיה יעיל בביצוע הפיכה סוציאליסטית יקודש, גם אם הוא אלים וגורם לשפיכות דמים ולעוולות. והזרם השני – הסוציאליסטים הדמוקרטים (סן-סימון, אטלי, היילברונר) שחששו שהאמצעים האלימים יהפכו את המדינות החדשות למבצרי עריצות, ולכן קידשו את האמצעים הדמוקרטיים כדי להשיג את המהפכה המיוחלת, שלפיכך תהיי דרך איטית והדרגתית הרבה יותר.

אמצעים אלו הותאמו לצרכים ולתנאים של כל מקום ושל כל זמן. כאשר זכו בבחירות, שאפו הסוציאל-דמוקרטים להשתמש במנגנוני המדינה כדי לאסוף משאבים מהאזרחים – בעיקר בצורת מיסים – ולחלק אותם מחדש באופן הנתפס צודק יותר על ידי המחנה. מכיוון שההגות הסוציאליסטית קובעת שהעשירים מנצלים את השאר ויש להילחם בהם, מדיניות סוציאל-דמוקרטית כמעט תמיד מנסה להוריד את אלה שלמעלה באמצעות מיסוי גבוה במיוחד שמוטל עליהם, ולהעביר את הכסף שנאסף לאלה שלמטה. כך נוצרו תוכניות רווחה ממשלתיות בסגנון “חינוך חינם”, “ביטוח בריאות חינם”, קצבאות כספיות לצרכים שונים, דיור ציבורי, ועוד.

אמצעי נוסף הוא רגולציה. רגולציה היא כל פעולה או תהליך שבמסגרתם הרשות השלטונית מונעת, אוסרת או מפקחת על פעילות או התנהגות מסוימת של הפרט ו/או של ארגונים ומוסדות. חקיקה היא דוגמה לרגולציה. תקנות הן דוגמה נוספת. כמובן, קיימת רגולציה הכרחית, למשל כזו המסדירה את חוקי המסחר. אך בכל מדינה כמעט תמיד קיים גם עודף רגולציה גדול. כיצד עודף רגולציה קשור למדיניות סוציאל-דמוקרטית? כאמור, מטרת המדיניות הסוציאל-דמוקרטית היא להשתמש במנגנוני המדינה כדי להפעיל כוח על החברה במטרה לקדם מטרות סוציאליסטיות. בדומה לדוגמה של נוזיק על השליט שמתערב בחייכם, חקיקה ממשלתית המגבירה את הרגולציה על חברות עסקיות מגבירה את המעורבות של המדינה (השליט) בהן. היא יכולה לקבוע מכסות ייצור, מכסות ייבוא, ולהגביר את המיסוי עליהן. שיאה של הרגולציה היא הלאמה – כאשר החברה עוברת לבעלות המדינה ומוגשם החזון הסוציאליסטי של הלאמת הרכוש הפרטי.

3.

“זאב בעור כבש”

האגודה הפביאנית, תנועה סוציאליסטית בריטית, היא דוגמה לניסיון סוציאליסטי להביא לשינוי הדרגתי, חשאי אפילו, באמצעות המנגנון הדמוקרטי. האגודה נוסדה ב-1884 בלונדון, שנה לאחר מותו של מרקס, וסיגלה אסטרטגיית “זאב בעור כבש”. היא נקראה על שמו של הגנרל והדיקטטור הרומי קווינטוס פאביוס מקסימוס וֶרוּקוֹסוּס שפיתח אסטרטגיה פביאנית של התשה במקום קרבות פנים מול פנים. החוברת הראשונה שהופקה על ידי הקבוצה כללה הערה חשובה שהאגודה מציינת בגאון עד היום באתר שלה: “לרגע הנכון עליכם להמתין, כפי שהמתין פאביוס בסבלנות רבה ביותר בעת הלחימה נגד חניבעל, אף שרבים גינו את השתהותו; אך בבוא העת עליכם להכות בכוח, כמו שפאביוס עשה, או שההמתנה שלכם תהיה לשווא ולא תישא פרי”[20].

כדי להנחיל סוציאליזם בהדרגתיות, המציאה האגודה הפביאנית מדיניות שכינתה “חלחול”, שפירושה המעשי היה חדירת אנשי האגודה לפוליטיקה, לעסקים ולחברה האזרחית כדי לקדם את מטרות הסוציאליזם מבפנים. סידני ווב, ההוגה החשוב ביותר באגודה הפביאנית בראשית דרכה, כתב בספר שחיבר יחד עם אשתו: “כחברה, בירכנו על מסירותם של גברים ונשים מכל זרם דתי, תוך שאנו מתעקשים בתוקף שסוציאליזם אינו חילוניות; וכי המטרה של כל הפעולה הקולקטיבית הייתה לאפשר לאינדיבידואל לפתח את הנפש או המצפון או האופי. […] כמו כן, לא הגבלנו את התעמולה שלנו למפלגת הלייבור המתהווה אט אט, או לאלה שהיו מוכנים לקרוא לעצמם סוציאליסטים, או לעובדי הכפיים או למעמד מסוים כלשהו. ניסחנו את הצעותינו, אחת אחת, באופן משכנע ככל האפשר, בפני כל מי שהיה מקשיב להן – השמרנים, בכל פעם שהייתה לנו גישה אליהם; הכנסיות והקפלות של כל הזרמים; האוניברסיטאות השונות והליברלים והרדיקלים, יחד עם כל יתר האגודות הסוציאליסטיות בכל הזמנים. את זה כינינו ‘חלחול’ וזו הייתה תגלית חשובה”[21].

כאמור, אף על פי שהשתמשה בדרך רכה והדרגתית להחדרת הסוציאליזם, לאגודה הפביאנית הייתה מטרה דומה כפי שהייתה ללנין המהפכן. בספרו “קומוניזם ‘שמאלני’: אי סדר אין-סופי” כתב לנין כי “עבור קומוניסט, שיש לו הבנה נכונה של מטרותיו הסופיות, אמנות הפוליטיקה נמצאת בחישוב נכון של התנאים ושל הרגע בו החלוץ הפרולטרי יכול להשתלט על השלטון בהצלחה. עליו להחליט מתי, לאחר ששיער זאת, יוכל החלוץ להשיג תמיכה מספקת משכבות רחבות מספיק של מעמד הפועלים ושל המוני העובדים הלא פרולטרים, ומתי הוא יוכל לשמור, לאחד ולהרחיב את עליונותו, לחנך, להכשיר ולמשוך מעגלים הולכים ומתרחבים של ההמונים העובדים[22]. לנין הדגיש שוב ושוב כי הקומוניסטים חייבים להסתיר את כוונותיהם האמיתיות.

כדי להסתיר את כוונותיה או לטשטש אותן צירפה אליה האגודה הפביאנית, שהתמחתה בהסוואה, את הפילוסוף ברטראנד ראסל ואת המחזאי ג’ורג’ ברנרד שו שקראו את חומריה והושפעו ממנה. שו כתב בדף האחרון של ספרו “המדריך של האישה האינטליגנטית לסוציאליזם ולקפיטליזם” קטע המבהיר כיצד הסוציאליסטים משתמשים במנגנונים הדמוקרטיים כדי לקדם את המהפכה שלהם, ומה הם מקווים להשיג: “הבהרתי באופן ברור לגמרי כי סוציאליזם פירושו שוויון בהכנסה או כלום, וכי תחת סוציאליזם לא יורשה לך להיות עני. יאכילו אותך בכוח, ילבישו אותך, ישכנו אותך, ילמדו אותך ויעסיקו אותך בין אם אתה אוהב את זה ובין אם לאו. אם יתגלה שאין לך אופי מספיק כדי להיות ראוי לכל הצרות האלה, ייתכן שתוצא להורג בצורה חביבה”[23].

המחזאי הבריטי ג’ורג’ ברנרד שו בכינוס בפורטסמות’ שבבריטניה ב-1910. שו היה מתומכיה של “האגודה הפביאנית” הסוציאליסטית בבריטניה והושפע ממנה | [Smith Archive/Alamy Stock Photo]

מקרה בוחן: ישראל

בדומה לקונפליקט בין הסוציאליסטים המהפכנים לסוציאליסטים הדמוקרטים, גם ארץ ישראל ומדינת ישראל היו קרועות בין שתי ההשקפות.

כידוע, החברה היהודית החדשה בארץ ישראל נוצרה על ידי גלי עלייה של יהודים מאירופה. ראשוני הגלים היו בעיקרם ממזרח אירופה ובשנות ה-30 עלה מספרם של העולים ממרכז אירופה (לפני קום המדינה רק מספר קטן של עולים הגיע מארצות האסלאם). רוב הגלים הראשונים ממזרח אירופה הגיעו מרוסיה. קבוצה אחת הגיעה ב-1905, קבוצה נוספת לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917, והשלישית יצאה מבריה”מ בין 1923 ל-1926. “כולם היו חברים בתנועות השמאל בארצות מוצאם, או מקורבים אליהן”, כתב הסוציולוג פרופ’ יונתן שפירא, אחד החוקרים המובילים בישראל של העת ההיא. “עם זאת הם היו מודעים לכך שרדיפת היהודים ואפלייתם לא יתחסלו אפילו ברוסיה הסובייטית ועל כן גמלו בדעתם כי על היהודים להקים מדינה סוציאליסטית משל עצמם בארץ ישראל. הם ראו עצמם כסוציאליסטים וכלאומיים גם יחד, ואת האידיאולוגיה שלהם הכתירו כציונות-סוציאליסטית”[24].

השאלה הגדולה הייתה לגבי מודל השליטה, כלומר מהי הדרך הנכונה לארגן את הפועלים ולהקים חברה סוציאליסטית בארץ ישראל. למודל היו שלוש “רגליים”: הראשונה פוליטית. ב-1919 נוסדה מפלגת “אחדות העבודה” (שהייתה איחוד בין מפלגת “פועלי ציון” שמנהיגיה היו בן גוריון ובן צבי, וה”בלתי מפלגתיים” בה בלטו ברל כצנלסון ויצחק טבנקין). מטרת המפלגה הייתה לשמש כתנועה חברתית ופוליטית לכלל ציבור הפועלים היהודים בארץ ישראל. לפי מצע היסוד שלה, היא רצתה להגשים את הציונות – יצירת חברה יהודית בארץ ישראל, באמצעות יחידות עבודה (קומונות וקואופרטיבים) שבהן הקרקע, ההון ואוצרות הטבע מצויים בבעלות הכלל, ושבהן המעמד זהה[25]. המפלגה ראתה את עצמה כהתאחדות סוציאליסטית רדיקלית, חלק בלתי נפרד מהתנועה הסוציאליסטית הבין-לאומית[26]. מייסדי המפלגה ראו במשק הקפיטליסטי הקיים תופעה זמנית שתיעלם או תהפוך לשולית עם התרבות וגידול יחידות העבודה.

ה”רגל” השנייה הייתה כלכלית. ב-1920 נוסדה “ההסתדרות” כגוף המייצג את כל הארגונים והתנועות היהודיים בארץ ישראל בהם שכירים שעבדו בעיר והיוו את מרבית כוח העבודה באותם ימים. מטרת ההסתדרות הייתה לשלוט בכוח העבודה, להוות מעין ריבון שכל חלקיו צריכים לעמוד לרשות משימותיו, בדומה ל”סובייט” הרוסי שאיגד בתוכו פועלים מסקטורים שונים (תעשייה עד חקלאות) ודאג לענייניהם הכלכליים המשותפים.

מפלגת “אחדות העבודה”, שב-1930 הפכה למפלגת מפא”י (אחרי איחוד “אחדות העבודה” עם “הפועל הצעיר”) הייתה מפלגת הרוב בהסתדרות ושלטה בה. היא בנתה בתוכה מנגנון פוליטי בירוקרטי חזק שמטרתו לשלוט על חלק ניכר משוק העבודה ועל אספקת שירותים חיוניים לציבור הפועלים העירוני. המנגנון כלל “מזכירי מועצות פועלים”, “מנהלי יחידות משקיות” (בענף הבניין), פקידים “מספקי שירותים” (בריאות ורווחה) ועוד[27]. באמצעות ההסתדרות שלטה מפא”י בלא מעט מקומות עבודה וחברות בהם מפעלי תעשייה כמו “כור”, בבנק הפועלים, ב”סולל בונה”, בחברת הביטוח “הסנה”, במשביר ובמשביר לצרכן, בתנובה, ב”מקורות”, ב”צים”, בקופת חולים כללית ועוד. עד לראשית המדינה כמחצית הכלכלה הייתה בבעלות או בפיקוח הסתדרותי וציבורי[28].

ה”רגל” השלישית במודל הייתה התנועה הקיבוצית ששימשה כ”צבא ההסתדרות”. מעין סיירת אקטיביסטית שהובילה משימות מיוחדות, כמו בניית מפעל החשמל בנהריים, בניית מפעל האשלג בים המלח, עבודה בנמלים, התגייסות למשטרה, קליטת נוער מחו”ל, מאבק למען שוויון, מאבק מעמדי נגד הבורגנות בארץ ישראל במושבות ובערים, הובלת מיליטנטיות אנטי רוויזיוניסטית (הרוויזיוניזם נתפס ככוח אנטי הסתדרותי ואנטי סוציאליסטי) ועוד. למרות זאת, בין התנועה הקיבוצית להנהגת מפא”י היו קונפליקטים וחילוקי דעות בנושאים מדיניים, בנושאי חינוך ולגבי שליטה על משאבים.

ב-1944 חל פיצול בתוך התנועה הסוציאליסטית הישראלית, עקב מאבקים פנימיים בתוך מפא”י. אחת הסיעות שהרכיבה את מפא”י (סיעה ב’) החליטה להיפרד ולהקים מפלגה נפרדת בשם “התנועה לאחדות העבודה” שהאידיאולוגיה שלה הייתה “סוציאליזם מהפכני”, זאת לעומת מפא”י שבאותם ימים כבר זוהתה יותר עם מפלגות סוציאל-דמוקרטיות באירופה שקידמו סוציאליזם הדרגתי[29].

הביטוי העיקרי של הסוציאליזם המהפכני היה אהדה רבה למהפכה הבולשביקית ברוסיה, לתעוזה של לנין ולרעיון “הדיקטטורה של הפרולטריון” – למרות הקורבנות הרבים שהיו כרוכים בכך. בריה”מ נתפסה בעיניהם ככוח עולמי עולה שיביא לשינוי חברתי ואידיאולוגי בעולם. זאת למרות מה שעשו ברוסיה ליהודים – בתחילה אחרי מהפכת אוקטובר 1917 כאשר “הצבא האדום” השתלט על רוסיה (במהלך ואחרי מלחמת האזרחים) ופרע ביהודים שהפכו לעקורים ולפליטים. ואחר כך כאשר השלטון הסובייטי התייצב בהנהגתו של לנין ואחריו סטאלין ונקט במדיניות של הטמעה תרבותית כפויה או “רוסיפיקציה” – שאילצה קבוצות מיעוט לקבל על עצמן את הערכים והאמונות של הלאום הרוסי הדומיננטי. התהליך כלל רצח של קבוצות שגילו התנגדות. הדת היהודית ואיתה התנועות הציוניות הוצאו אל מחוץ לחוק ושרידיהן ירדו למחתרת. רק ה”בונד” קיבל הארכת זמן, כדי שיסייע לבצע “רוסיפיקציה” מסודרת לדוברי היידיש.

משאית הנושאת את דמויותיהם של לנין וסטאלין במצעד ה-1 במאי שנערך בתל אביב, 1949 | [Hans Chaim Pinn/Public Domain]

ב-1948 התאחדה “התנועה לאחדות העבודה” עם “השומר הצעיר” לכדי מפלגה חדשה בשם “מפ”ם” (מפלגת הפועלים המאוחדת). שתי התנועות, למרות הבדלים מינוריים ביניהן, היו סוציאליסטיות רדיקליות שדגלו במאבק מעמדי נחרץ; שתיהן התנגדו לדרך ההדרגתית, הסוציאל-דמוקרטית, של מפא”י; שתיהן אהדו את בריה”מ; ושתיהן היו מבוססות על התנועה הקיבוצית.

אחרי קום המדינה והבחירות הראשונות לכנסת זכתה מפ”ם ב-19 מנדטים והייתה למפלגה השנייה בגודלה אחרי מפא”י עם 46 מנדטים. לשתי המפלגות היו ביחד מספיק מנדטים לכינון ממשלה סוציאליסטית, אך בן גוריון ומפא”י חששו שהממשלה תקבל צביון קיצוני מדי. בן גוריון גם לא רצה לתת למפ”ם להשפיע על תחום החוץ ועל ניהול הצבא[30]. מפ”ם תפסה את המלחמה הקרה בין בריה”מ למערב כמאבק בין כוחות הקידמה ובין כוחות האימפריאליזם. עליית המפלגה הקומוניסטית בסין ב-1949 רק חיזקה אצלה את התחושה שהגוש הקומוניסטי מתקדם לעבר הגמוניה עולמית והגוש המערבי הולך ונסוג. לכן היא שאפה למנוע מבן גוריון לתת בסיסים צבאיים לאמריקנים, כדי שישראל לא תזוהה עם המערב, דבר שיכול היה לגרום להרעה ביחסים עם בריה”מ[31]. בסופו של דבר סירב בן גוריון לתת למפ”ם מעמד של שותפה בכירה בממשלה, מפ”ם סירבה להיכנס לממשלה ונותרה באופוזיציה.

לאחר מלחמת השחרור קרה דבר חשוב נוסף – תחושת הפטריוטיות וההערצה הפוליטית-מעשית למדינת הלאום, הובילה להתפתחות מנגנון כוח חדש, מנגנון ממלכתי. פירושה המעשי של “גישת הממלכתיות” של בן גוריון הייתה העברת חלק מהכוח ממוסדות תנועת מפא”י ומההסתדרות, אל מוסדות הממשלה או המדינה, אף על פי שגם משרדיהם החשובים היו בשליטת מפא”י. כך התפתחו בישראל שני סקטורים גדולים במקביל: הסקטור ההסתדרותי שנלקחו ממנו חלק מסמכויותיו, והסקטור הציבורי ממשלתי. ב-1955 מצאו כ-60 אחוז מכלל המועסקים את מחייתם בשני הסקטורים האלה[32]. נוסף לכך החל להתפתח גם הסקטור הקפיטליסטי הפרטי.

גישה זו לא רק התאימה לקלפי, אלא גם לתקופה של אחרי המלחמה, שאופיינה בעלייה המונית, מחסור בעבודה, מחסור בסחורות, ותלות מתמדת בהשגת דולרים כדי לשלם עבור הייבוא. לבן גוריון היה חשוב לחזק בתקופה זו את מעמד הצמרת הפוליטית והכלכלית בממשלה כדי לטפל במשבר ביעילות. האוצר גייס מטבע זר, השקיע בפיתוח, בשירותים, במזון ובנשק, וכמובן התבסס לא מעט על שיתוף הפעולה והסיוע של מוסדות ההסתדרות. לבסוף נחלצה ישראל מהמצב הכלכלי הקשה בזכות סיוע חוץ שקיבלה.

רק במשך שנות ה-70 החל שינוי במעמדה של תנועת העבודה הסוציאל-דמוקרטית. מפלגת העבודה וההסתדרות איבדו מכוחן ומיוקרתן, וב-1977 איבדה מפלגת העבודה, ממשיכת מפלגות הפועלים על גלגוליהן השונים, את ההנהגה בפעם הראשונה מזה כ-50 שנה.

למרות זאת, קווי מדיניות סוציאליסטיים המשיכו להכות גלים בכל הממשלות ובכל המפלגות. בכנסת ה-20, לדוגמה, מרבית חברי הכנסת, בין אם מהימין ובין אם מהשמאל, קידמו הצעות חוק שהגדילו את מעורבותה של המדינה במשק וקידמו עודף רגולציה – כך הראה “מדד החירות” של “התנועה הליברלית החדשה” שניתח למעלה מ-1,000 הצעות חוק והעניק לכל אחת ציון חיובי (בעד שוק חופשי) או שלילי (נגד שוק חופשי ובעד עודף רגולציה). הגרועים ביותר היו ח”כ איציק שמולי מהעבודה (ציון מינוס 303) ודב חנין מהרשימה המשותפת (ציון מינוס 280)[33].

אתר הרגולציה הממשלתי מציין כי בישראל יש 365 תחומי רגולציה שונים, 216 רגולטורים וכ-700 הוראות חוק רגולטוריות[34]. מבחינת ה-OECD, ב-2013 היינו במקום לפני אחרון מבחינת הנטל הבירוקרטי (טורקיה הייתה הגרועה ביותר). ב-2018 עלינו לאמצע הרשימה.


  1. Frank Newport, “The Meaning of ‘Socialism’ to Americans Today”, Gallup, 2018
  2. מתוך המניפסט הקומוניסטי, פרק שני. מומלץ לקרוא את המניפסט בתרגומו לאנגלית, שכן התרגום העברי חסר או שונה, לפעמים מהותית, מהאנגלית
  3. המניפסט הקומוניסטי, פרק 2 (אנגלית): “Of course, in the beginning, this cannot be effected except by means of despotic inroads”
  4. מרקס ביטא רעיון זה בצורה הברורה ביותר במכתב ששלח לחברו ב-1852. ראו: Marx to J. Weydemeyer in New York, Marxists.org
  5. Frederick Engels, “The Principles of Communism”, “What will this new social order have to be like?”, 1847, Marxists.org
  6. Frederick Engels, “The Principles of Communism”, ” What will be the course of this revolution?”, 1847, Marxists.org
  7. מרקס ואנגלס, “המניפסט הקומוניסטי”, פרק 3
  8. Frederick Engels, “The Development of Utopian Socialism”, Part 1, Marxists.org
  9. Saint-Simon, “Lettres d’un habitant de Genève à ses contemporains”, 1803
  10. Frank Podmore, “Robert Owen, A Biography”, 1924, p-490
  11. The Library of Economics and Liberty, “Socialism” By Robert Heilbroner,
  12. Robert Heilbroner, “Marxism: For and Against”, 1980, Kindle edition, p-156 (location 1823)
  13. Michael Harrington, “Socialism”, 1973, Part XIV
  14. Michael Harrington, Omni, April 1988
  15. Lenin, “The state and revolution”, The Marxist theory of the state & the tasks of the proletariat in the revolution, 1917, Marxists.org
  16. Lenin, “To the rural poor”, An Explanation for the Peasants of What the Social-Democrats Want, March 1903, Marxists.org
  17. George Leggett, “The Cheka: Lenin’s political police”, 1981, Chapter III p-41
  18. Clement Attlee, “The Labour party in perspective”, 1937, p-15
  19. Robert Nozick, “Anarchy, state, and Utopia”, 1974, p-290
  20. Fabian Society, “Our history”, fabians.org.uk/about-us/our-history/
  21. Sidney and Beatrice Webb, “Sidney and Beatrice Webb; a study in contemporary biography”, 1931, p-31
  22. Vladimir Lenin, “‘Left Wing’ Communism: An Infantile Disorder”, 1952, p-47
  23. George Bernard Shaw, “The Intelligent Woman’s Guide to Socialism and Capitalism”, 1928, p-470
  24. יונתן שפירא, “המקורות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית: מפא”י כמפלגה דומיננטית”, בתוך הספר “החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים”, 1993, עמ’ 41-40
  25. אורי יזהר, “בין חזון לשלטון – מפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון בתקופת היישוב והמדינה”, 2005, עמ’ 17-16
  26. אם לדייק, האידיאולוגיה הייתה “ציונית סוציאליסטית”. מתוך אורי יזהר, “בין חזון לשלטון – מפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון בתקופת היישוב והמדינה”, 2005, עמ’ 17-16
  27. אורי יזהר, “בין חזון לשלטון – מפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון בתקופת היישוב והמדינה”, 2005, עמ’ 22
  28. שולמית כרמי והנרי רוזנפלד, “הכלכלה המדינית של הלאומיות המיליטריסטית בישראל”, בתוך הספר “החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים”, 1993, עמ’ 285
  29. אורי יזהר, “בין חזון לשלטון – מפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון בתקופת היישוב והמדינה”, 2005, עמ’ 48
  30. אורי יזהר, “בין חזון לשלטון – מפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון בתקופת היישוב והמדינה”, 2005, עמ’ 90
  31. אורי יזהר, “בין חזון לשלטון – מפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון בתקופת היישוב והמדינה”, 2005, עמ’ 94
  32. שולמית כרמי והנרי רוזנפלד, “הכלכלה המדינית של הלאומיות המיליטריסטית בישראל”, בתוך הספר “החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים”, 1993, עמ’ 296
  33. מדד החירות לכנסת ה-20, התנועה הליברלית החדשה
  34. http://regulation.gov.il

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
אמנות הצמצום

מאיה מזרחי 14 דק׳

ז׳אן פייר דה ויליה, או בקיצור JP, הוא אחד ממאמני הכושר העשירים ביותר בעולם, אף על פי שקרוב לוודאי מעולם לא שמעתם עליו. אולי כי יש לו רק שמונה לקוחות...

האקדמאים שהפילו את האקדמיה מכים שנית

יאן יקיאלק 23 דק׳

כל מחקר המוגש לפרסום בז'ורנל אקדמי המכבד עצמו צריך לעבור ביקורת עמיתים. הוא נקרא על ידי אנשי אקדמיה המתמחים...

ארבעה שיעורים יוצאי דופן בניהול

צוות אפוק 20 דק׳

1. כוחו של הדיבור הפנימי רוני ויינברגר מסייע למנהלים לפתור בעיות בין אישיות בעבודה, בין השאר באמצעות עבודה על...

זה בעצם הפוך: מדוע שוויון הוא עיקרון שגוי

איל לוינטר, מאיה מזרחי, רקפת תבור 17 דק׳

יער האמזונס שבדרום אמריקה הוא אחת מהמערכות האקולוגיות המגוונות ביותר בעולם. מדענים קטלגו בו כ-16,000 זנים...

נתי טוקר מדה-מרקר מראיין את מגזין אפוק – הראיון המלא

צוות אפוק 19 דק׳

בתחילת אוקטובר החליטה מ', כתבת צעירה מדה-מרקר, להתחזות לעובדת בחברת תרופות ו-ויטמינים...

“הילדים שלנו לא צריכים להיות מאושרים”

מאיה מזרחי 13 דק׳

הפילוסוף ד"ר שמעון אזולאי, מרצה מבוקש המופיע בתוכניות רדיו וטלוויזיה, לא דומה לאף דוקטור לפילוסופיה שרגילים...

“כשאומרים שיש כאן מאבק בין ימין לשמאל, מהו המאבק? זה מאבק בין פיל לזבוב. זה לא מאבק אמיתי”

מאיה מזרחי 14 דק׳

הכול התחיל בארוחת ערב ראש השנה,...

להיות מאסטר באמנות ההקשבה

מאיה מזרחי 10 דק׳

אין אדם בעולם שמאזין טוב לאחרים, כל הזמן. אנו מוסחים ממחשבות שרצות בראשנו, והקשבה דורשת מאמץ. היא סוג של יכולת וסובלנות שצריך...

שתפו: