מחקרים חדשים מציעים שהזיכרון אינו שמור רק במוח – הוא עשוי להיות טבוע בכל תא בגופנו. מהשתלות איברים שמשנות אישיות ועד לזיכרונות טראומטיים המועברים בין דורות, נראה שהגוף כולו הוא ארכיון חי של חוויותינו
רקפת תבור | 6 בפברואר 2025 | מדע וטכנולוגיה | 11 דק׳
הגוף זוכר: האם הלא מודע שלנו טמון גם בתאים, בלב ובשרירים?
בסצנה מפורסמת מתוך הרומן "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט (1913), המספר לוגם תה שבו נטבלה עוגיית מדלן – מאפה צרפתי קטן ורך. ברגע שהטעמים נוגעים בלשונו, מתעורר בו לפתע עולם זיכרונות עשיר מילדותו, ובעיקר מתקופות שבילה בעיירת הנופש קומברה (Combray). החוויה החושית הפשוטה של הטעם והריח מציתה בו זיכרון עמוק, שנטמן במשך שנים בלא מודע ונותר בלתי נגיש – עד לאותה טעימה מקרית.
אף שפרוסט לא היה פסיכואנליטיקאי במובן הקליני, הרעיון שאירוע חושי פעוט – כגון טעמה של עוגייה – עשוי להציף גלים של זיכרונות ותכנים נפשיים מודחקים, השתלב בתקופתו עם תפיסות הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. באופן רחב יותר, פרויד תיאר את הלא מודע כחלק בנפש האנושית שאינו נגיש ישירות לתודעה היום-יומית, אך משפיע באופן עמוק על מחשבותינו, רגשותינו והתנהגותנו. לדבריו, הלא מודע אוצר בתוכו זיכרונות מודחקים, דחפים, רגשות וחוויות שאיננו מודעים להם באופן פעיל, אך הם מוצאים את דרכם החוצה בחלומות, בפליטות פה, בסימפטומים נפשיים או אפילו בפעולות יום-יומיות לכאורה שגרתיות.
אבל מה אם פרויד טעה, והלא מודע אינו רק חדר פנימי ונסתר עמוק בנפשנו או דבר הממוקם "מתחת" למודעות באיזו "מגירה" פנימית מודחקת? מה אם הלא מודע גם מוטבע פיזית בכל איבר ובכל תא בגופנו – בלב, בשרירים, ואפילו ב-DNA?
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו

אילוסטרציה: Shutterstock