1. זכוכית גמישה

קיימים מספר תיאורים בעולם העתיק של חומר המוכר בשם “ויטרום פלקסיל״ (vitrum flexile), זכוכית גמישה. הסאטיריקן הרומאי פטרוניוס כתב על מנפח זכוכית אשר הציג בפני הקיסר טיבריוס (37-14 לספירה) כלי זכוכית. לאחר שהקיסר בחן אותו מעט, הוא ביקש כי יושיט לו חזרה את הכלי. בשלב זה השליך מנפח הזכוכית את הכלי לעבר הרצפה בכוח רב. הכלי לא נשבר; הוא רק התעקם מעט, ומנפח הזכוכית החזיר אותו במהרה לצורתו המקורית בעזרת פטיש.

מתוך חשש לירידת ערכן של המתכות היקרות, ציווה טיבריוס לכרות את ראשו של מנפח הזכוכית, כך שסוד הזכוכית הגמישה ימות יחד איתו. בשנת 2012, חברת קורנינג, יצרנית זכוכית גדולה בארה״ב, הציגה לראשונה את הזכוכית הגמישה שפיתחה בשם “Willow Glass״. זו זכוכית שעמידה בחום וגמישה מספיק כדי לא להישבר כאשר מקפלים אותה. החומר שממנו היא עשויה הוכח כיעיל במיוחד לייצור קולטי שמש.

אם אכן מנפח הזכוכית בן התקופה הרומית הצליח להמציא זכוכית גמישה, יש לשער כי הקדים את זמנו באלפי שנים.

2. אש יוונית: נשק כימי מסתורי

הביזנטים השליכו חומר מסתורי לעבר אויביהם בקרבות ימיים במאות 12-7. נוזל זה, אשר נורה מתוך צינורות, בער על פני מים, וניתן היה לכבותו רק באמצעות חומץ, חול או שתן. החוקרים כיום עדיין אינם יודעים ממה בדיוק היה עשוי נשק כימי זה, אשר נודע בכינוי “אש יוונית״. הביזנטים הגנו על הסוד באדיקות רבה, כך שרק קומץ נבחר של אנשים ידע את הסוד. בסופו של דבר, הידע בדבר ייצור הנשק המסתורי אבד לחלוטין.

3. חומר שסותר כל סוג של רעל

לפי אחד הסיפורים, מיתרידטס השישי, מלך פונטוס (120-63 לפנה״ס) פיתח ״תרופה אוניברסלית״ שהייתה קרויה על שמו, מיתרידטיום. בהמשך שוכללה הנוסחה של התרופה על ידי רופאו האישי של נירון קיסר, שליט רומא.

אדריאן מיור, היסטוריונית של המדע העתיק מסטנפורד, טוענת בספרה ״אש יוונית, חיצים מורעלים ופצצות עקרב״ כי הנוסחה המקורית אבדה, אולם מתוך דיווחי ההיסטוריונים של העת העתיקה ידוע כי התרופה המסתורית הכילה בין השאר אופיום, בשר נחשי צפע קצוצים, ושילוב של מנות זעירות של רעלים ונוגדיהם.

לפי מיור, סרגיי פופוב, לשעבר חוקר בכיר בתכנית הלוחמה הביולוגית של ברית המועצות אשר ערק לארה״ב ב-1992, ניסה להפיק במסגרת מחקריו סוג של מיתרידטיום מודרני.

4. נשק קרני-אור

המתמטיקאי היווני ארכימדס (212 לפנה״ס) פיתח נשק קרני-אור. בתכנית ״מכסחי המיתוסים״ ששודרה בערוץ ״דיסקברי״ בשנת 2004 ניסו לשחזר ללא הצלחה את הנשק המסתורי.

מיור מתארת בספרה כי הנשק היה עשוי שורות של מגיני ברונזה מלוטשים ששיקפו את קרני השמש לעבר ספינות האויב. למרות כישלונם של ״מכסחי המיתוסים״ לשחזר את הנשק המסתורי והכרזתם עליו כמיתוס לכל דבר, סטודנטים מהמכון הטכנולוגי של מסצ׳וסטס (MIT) הצליחו לשחזר אותו ב-2005, כשגרם לסירה להתלקח בנמל סן-פרנסיסקו באמצעות הנשק העתיק.

5. בטון רומי

המבנים הרומים העצומים ששרדו במשך אלפי שנים, מהווים עדות מוצקה ליתרונותיו של הבטון הרומי על פני הבטון המשמש אותנו כיום, שמתחיל להתפורר תוך 50 שנים בלבד.

במהלך השנים האחרונות ניסו חוקרים לחשוף את סוד אריכות הימים של הבטון הרומי. לפי ממצאי החוקרים, המרכיב הסודי בבטון הוא אפר וולקני.

חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה פרסמו בשנת 2013 מאמר בו סיפרו כי הצליחו לייצר תרכובת עמידה במיוחד שקושרת את החומר באופן חזק יותר, המכילה סידן אלומיניום סיליקט הידרט (C-A-S-H).

בתהליך ייצור החומר משתחררת כמות נמוכה יחסית של דו-תחמוצת הפחמן בהשוואה לתהליך הייצור של בטון מודרני. עם זאת, קיימים גם מספר חסרונות לחומר, בין השאר זמן ייבוש ארוך יותר. אף על פי שהחומר עמיד למשך זמן רב יותר, הוא פחות חזק בהשוואה לבטון המודרני.

6. פלדת דמשק

בימי הביניים, נפוצו במזרח התיכון חרבות שהיו עשויות מחומר בשם ״פלדת דמשק״. מקורה של הפלדה באסיה, שם היא מכונה Wootz Steel. זו פלדה חזקה באופן מעורר השתאות.

רק בזמן המהפכה התעשייתית הצליחו לייצר מתכת חזקה באותה מידה. הסוד לייצור פלדת דמשק נחשף לראשונה באמצעות מיקרוסקופ אלקטרונים במעבדות המודרניות.

לראשונה השתמשו בפלדה זו בשנת 300 לפנה״ס, אולם הידע לייצורה אבד בסביבות המאה ה-18. לדברי הארכיאולוג כריס הירסט, שפרסם מאמר בנושא, מדובר במעין תהליך אלכימי הכולל אלמנטים של ננוטכנולוגיה, במובן זה שהחומרים המתווספים לפלדה בתהליך הייצור יוצרים תגובות כימיות ברמה הקוונטית.

חומרים שהתווספו בתהליך הייצור של פלדת דמשק כוללים בין השאר קליפת עץ כסיית האבוב (Cassia auriculata), צמח האסקלפיאס הסורי (Milkweed) וחומרים כימיים שונים לרבות ונדיום (יסוד כימי המשמש לחיזוק פלדה), כרום, מנגן, קובלט, ניקל וחומרים כימיים נדירים אחרים שמקורם ככל הנראה במחצבות המצויות בהודו.

7. ולסיום: הכירו את ההודי שפיתח את תיאוריית האטום לפני 2,600 שנה

לג׳ון דלטון, כימאי אנגלי ופיסיקאי שחי במאה ה-19, מייחסים כיום את פיתוח תיאוריית האטום. אולם, מסתבר שתיאוריית האטום נהגתה למעשה 2,500 שנים לפני זמנו של דלטון על ידי מלומד ופילוסוף הודי, הידוע בשם אצ׳ריה קאנאד (Acharya Kanad). שמו המקורי היה קאשייפ.

יום אחד, התהלך קאנאד עם מזון בידו, כשהוא מפורר אותו לפירורים קטנים. לפתע הבין שאינו מסוגל לפורר את האוכל לפירורים קטנים יותר, מכיוון שהם כבר היו קטנים מדי ולא ניתנים לחלוקה נוספת. כך נולד במוחו מושג החלקיק שאינו ניתן לחלוקה נוספת. הוא כינה חומר בלתי נראה זה פרמאנו (Parmanu), או בקיצור אנו (Anu). מושג זה מקביל למושג ״אטום״ בפילוסופיה היוונית.

קאנאד העלה סברה שחומר בלתי נראה זה אינו ניתן לזיהוי באמצעות חמשת החושים, כמו מישוש וראייה. כמו כן, טען כי לכל חלקיק יש דחף פנימי להתחבר ולהתמזג עם חלקיק אחר. כאשר שני חלקיקים המשתייכים לאותו סוג חומר מתמזגים, נוצר חלקיק בשם dwinuka (מולקולה בינארית). חלקיק זה נושא מאפיינים הדומים לשני החלקיקים המקוריים שמהם נוצר.

קאנאד סבר כי משילובים שונים של חלקיקי פרמאנו נוצרים חומרים מסוגים שונים. הוא גם העלה את הסברה שניתן לשלב בין אטומים בדרכים שונות כדי להפיק תגובות כימיות שונות בנוכחות גורמים נוספים כגון חום.

מסופר על קאנאד כי אמר את הדברים הבאים: ״כל יציר בריאה מורכב מאטומים המחוברים ביניהם ומרכיבים מולקולות״. התיאוריה שלו של האטום היתה מופשטת ופילוסופית מאוד, שכן היתה מבוססת על לוגיקה ולא על התנסות אישית או על ניסויים כלשהם. אולם, אם לצטט מתוך דבריו של חוקר תרבות הודו א.ל. בשאן (A.L. Basham), ״מדובר בהסברים מבריקים ומלאי דמיון על המבנה הפיזי של היקום, ובמידה רבה, הם עולים בקנה אחד עם גילויי המדע המודרני של הפיסיקה״.