כניסה
הרשמה לניוזלטר

הסיפור שלי מתחיל בגיל 13. עזבתי את הבית ולא חזרתי יותר. בבית הורי הרגשתי לא רצויה…

ניקול דניס לואו | 13 במרץ 2018 | פסיכולוגיה | 4 דק׳

השראה: מנוודת מכורה לסמים לעוזרת משפטית לתובע הכללי

הסיפור שלי מתחיל בגיל 13. עזבתי את הבית ולא חזרתי יותר. בבית הורי הרגשתי לא רצויה ושקופה. אבל ברחוב, הייתה לי תחושה של שייכות. תוך שבועות ספורים התחלתי להשתמש בסמים, כולל אלכוהול, מריחואנה ואל אס די. חלומות, שאיפות ומטרות שהיו לי, אבדו אי שם במבוכים של מוחי. הפכתי לנגועה, ושרדתי כמו שכל מחלה או סטייה שורדים. הסתתרתי בין הצללים, בפינות בין קירות, מתחת לספסלים, בשירותים, וחיכיתי.

בשנות ה-90 המוקדמות נשאבתי לתוך כת "ערפדים" מחתרתית בעיר סולט לייק סיטי במדינת יוטה. האמנו במציאות אלטרנטיבית שבה לחיינו הייתה משמעות. אני יודעת שאמונה בערפדים ושדונים נשמעת מטורפת, אבל אני האמנתי בלב שלם ומלא.

הסתובבתי לבושה בשחורים, מכף רגל ועד ראש, ונפלתי לתהום של הרס עצמי. נאנסתי בגיל 14, ונמסרתי לגבר בתוך הכת שהיה מבוגר ממני בעשר שנים. תפקידו היה להגן עלי, והוא אכן הגן עלי מכל אחד, מלבד ממנו עצמו.

יום אחד הוא היכה אותי קשות, בגלל שיצאתי מהבית ללא רשות. ברחתי ממנו אחרי שגנבתי מכונית יחד עם נערי רחוב אחרים, ועזבנו את מדינת יוטה. חשבתי שאני בהריון, וידעתי שאם אותו גבר יתפוס אותי, הוא יהרוג אותי או שאני עצמי אתאבד.

אחרי שברחתי, נעלמתי לתוך עולם של מוסיקת רוק וסמים של התקופה. נדדתי בטרמפים עם החבר החדש שלי, בן גילי, לאורך החוף המערבי, כששנינו שבויים לגמרי בסם ההזיה של שנות ה-60, אל אס די.

היומנים שלי מאותה תקופה מלאים בתכניות להשיג את הסם, ואיפה למכור אותו. רק להשיג יותר. אל אס די היה מרכז הגלקסיה שלי. אחרי מספר חודשים התקשרתי הביתה וביקשתי כסף לקנות עוד אל אס די. אימי שיכנעה אותי לחזור הביתה, ושהמצב כעת יהיה שונה. והמצב אכן השתנה, אבל אני לא השתניתי. אחרי שבועיים עזבתי שוב, ולקחתי איתי את אחי הבוגר ממני.

חזרתי למשפחה שלי ברחוב, וחזרתי לסמים. מכרתי סמים, ונסעתי בטרמפים לאורך החוף המערבי של ארה"ב. ישנתי בתוך קופסאות קרטון ומתחת לגשרים. אלו לא היו חיים שאיזשהו הורה היה רוצה עבור ילדיו, ואני לא הבנתי את הצער שגרמתי, עד שלי עצמי נולד בן.

ילדתי בגיל 17. כמכורה לסמים בגמילה, וכמי שנשרה מבית ספר, ידעתי שאני צריכה למצוא סיבה להפוך לאמא שבני היה זקוק לה. התכוונתי לצאת שוב לנדודים ולקחת אותו איתי. אבל כאשר החזקתי אותו בזרועותי, וידו הזעירה אחזה באצבע שלי, זנחתי את הרעיון של נדודים בעולם. בני היה כעת העולם כולו, הוא היה בזרועותי, והוא הציל את חיי.

כאשר בני היה בן חמישה חודשים, אביו עזב אותי. אני נשארתי כל מה שהיה לבני, ורציתי שהוא יהיה גאה באימו. רציתי שלעולם לא יכיר את הזוועות של מה שהייתי. רציתי שלעולם לא יכיר את החשכה שחשתי, השנאה העצמית וההרס.

חזרתי לבית הספר, בהחלטה נחושה, לשנות את מסלול חיי. סיימתי את התיכון בדצמבר 1998, רק שליש אחד אחרי חבריי לכיתה. משם המשכתי מיד ללימודים בקולג' הקהילתי במדינת יוטה, אותו סיימתי בשנת 2000, ומשם לאוניברסיטת יוטה, שם סיימתי את לימודיי ב-2002.

עבדתי כחוקרת של התעללות בילדים, ב"שירות הרווחה לילד ולמשפחה", עד שנת 2005, כאשר התחלתי את לימודי בבית ספר למשפטים. סיימתי את לימודי עם תואר של עורכת דין ב-2008, ובאותו סתיו קיבלתי עבודה כעוזרת התובע הכללי להגנת הילד.

בשנים הבאות גברה בי תחושת האחריות והשאיפה לתת חזרה לקהילה, מכל מה שאני קיבלתי. ב-2014 התחלתי לבנות את"הקליניקה המשפטית לנוער חסר בית" יחד עם "ארגון המתנדבים של מדינת יוטה", וה"ארגון לייעוץ משפטי של סולט לייק סיטי".

לניסיון החיים שלי ולהשכלה שרכשתי יש ערך רק אם יוכלו לעזור לאחרים, לא רק עבור עצמי, משום שאנחנו לא עוברים את מסע החיים בגפנו. כמנהלת הקליניקה המשפטית שהקמתי, אני נותנת שירות משפטי חינם לנוער חסר בית, כדי להסיר את המחסומים שמונעים מהם להפוך לעצמאים. המערכת המשפטית הפכה עבור רבים מהם לדלת מסתובבת, משום שהם אינם מצליחים לעמוד בדרישות בית המשפט. הם נשלחים לבית הסוהר ומאבדים את כל ההתקדמות שכבר הצליחו להשיג.

אנחנו לא נולדים פייטרים, אנחנו הופכים לפייטרים בתוך מצוקות החיים. אני מדברת על אלו מאיתנו שחייבים להילחם כדי לשרוד, שמפתחים את השאיפה והנחישות ליישר את ההרים שסובבים אותם. אני מדברת על אלו מאיתנו שלא הופכים לעבדים לעבר שלנו, או לקורבנות של הנסיבות. אלו מאיתנו שאינם מקבלים את מה שהעולם מאמין שאנחנו, והופכים להיות למה שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים להיות.

אני מאמינה ומקדמת יצירת תחושה של קבלה, שייכות וביטחון עבור אלה שמוצאים את עצמם נשחקים בין הסלעים המשוננים של החיים. אלו היו הדברים ששינו את חיי, כאשר הייתי מוכנה להשתנות. אלו האלמנטים שמרכיבים חלומות ועושים את השינוי לאפשרי.

העבר תמיד ילווה אותנו. אנחנו חייבים לבחור מה לעשות איתו. הוא יכול להיות שלשלאות ברזל או כנפיים. אני בוחרת בכנפיים, ואני בוחרת בהן כל יום מחדש.

שתפו את הכתבה:

השראה: מנוודת מכורה לסמים לעוזרת משפטית לתובע הכללי

הסיפור שלי מתחיל בגיל 13. עזבתי את הבית ולא חזרתי יותר. בבית הורי הרגשתי לא רצויה…

ניקול דניס לואו | 13 במרץ 2018 | פסיכולוגיה | 10 דק׳

ניקול דניס לואו עם החבר, בתקופת הסמים (שמאל) וכעוזרת משפטית לתובע (מימין) | תמונה: Facebook Screenshot

הסיפור שלי מתחיל בגיל 13. עזבתי את הבית ולא חזרתי יותר. בבית הורי הרגשתי לא רצויה ושקופה. אבל ברחוב, הייתה לי תחושה של שייכות. תוך שבועות ספורים התחלתי להשתמש בסמים, כולל אלכוהול, מריחואנה ואל אס די. חלומות, שאיפות ומטרות שהיו לי, אבדו אי שם במבוכים של מוחי. הפכתי לנגועה, ושרדתי כמו שכל מחלה או סטייה שורדים. הסתתרתי בין הצללים, בפינות בין קירות, מתחת לספסלים, בשירותים, וחיכיתי.

בשנות ה-90 המוקדמות נשאבתי לתוך כת "ערפדים" מחתרתית בעיר סולט לייק סיטי במדינת יוטה. האמנו במציאות אלטרנטיבית שבה לחיינו הייתה משמעות. אני יודעת שאמונה בערפדים ושדונים נשמעת מטורפת, אבל אני האמנתי בלב שלם ומלא.

הסתובבתי לבושה בשחורים, מכף רגל ועד ראש, ונפלתי לתהום של הרס עצמי. נאנסתי בגיל 14, ונמסרתי לגבר בתוך הכת שהיה מבוגר ממני בעשר שנים. תפקידו היה להגן עלי, והוא אכן הגן עלי מכל אחד, מלבד ממנו עצמו.

יום אחד הוא היכה אותי קשות, בגלל שיצאתי מהבית ללא רשות. ברחתי ממנו אחרי שגנבתי מכונית יחד עם נערי רחוב אחרים, ועזבנו את מדינת יוטה. חשבתי שאני בהריון, וידעתי שאם אותו גבר יתפוס אותי, הוא יהרוג אותי או שאני עצמי אתאבד.

אחרי שברחתי, נעלמתי לתוך עולם של מוסיקת רוק וסמים של התקופה. נדדתי בטרמפים עם החבר החדש שלי, בן גילי, לאורך החוף המערבי, כששנינו שבויים לגמרי בסם ההזיה של שנות ה-60, אל אס די.

היומנים שלי מאותה תקופה מלאים בתכניות להשיג את הסם, ואיפה למכור אותו. רק להשיג יותר. אל אס די היה מרכז הגלקסיה שלי. אחרי מספר חודשים התקשרתי הביתה וביקשתי כסף לקנות עוד אל אס די. אימי שיכנעה אותי לחזור הביתה, ושהמצב כעת יהיה שונה. והמצב אכן השתנה, אבל אני לא השתניתי. אחרי שבועיים עזבתי שוב, ולקחתי איתי את אחי הבוגר ממני.

חזרתי למשפחה שלי ברחוב, וחזרתי לסמים. מכרתי סמים, ונסעתי בטרמפים לאורך החוף המערבי של ארה"ב. ישנתי בתוך קופסאות קרטון ומתחת לגשרים. אלו לא היו חיים שאיזשהו הורה היה רוצה עבור ילדיו, ואני לא הבנתי את הצער שגרמתי, עד שלי עצמי נולד בן.

ילדתי בגיל 17. כמכורה לסמים בגמילה, וכמי שנשרה מבית ספר, ידעתי שאני צריכה למצוא סיבה להפוך לאמא שבני היה זקוק לה. התכוונתי לצאת שוב לנדודים ולקחת אותו איתי. אבל כאשר החזקתי אותו בזרועותי, וידו הזעירה אחזה באצבע שלי, זנחתי את הרעיון של נדודים בעולם. בני היה כעת העולם כולו, הוא היה בזרועותי, והוא הציל את חיי.

כאשר בני היה בן חמישה חודשים, אביו עזב אותי. אני נשארתי כל מה שהיה לבני, ורציתי שהוא יהיה גאה באימו. רציתי שלעולם לא יכיר את הזוועות של מה שהייתי. רציתי שלעולם לא יכיר את החשכה שחשתי, השנאה העצמית וההרס.

חזרתי לבית הספר, בהחלטה נחושה, לשנות את מסלול חיי. סיימתי את התיכון בדצמבר 1998, רק שליש אחד אחרי חבריי לכיתה. משם המשכתי מיד ללימודים בקולג' הקהילתי במדינת יוטה, אותו סיימתי בשנת 2000, ומשם לאוניברסיטת יוטה, שם סיימתי את לימודיי ב-2002.

עבדתי כחוקרת של התעללות בילדים, ב"שירות הרווחה לילד ולמשפחה", עד שנת 2005, כאשר התחלתי את לימודי בבית ספר למשפטים. סיימתי את לימודי עם תואר של עורכת דין ב-2008, ובאותו סתיו קיבלתי עבודה כעוזרת התובע הכללי להגנת הילד.

בשנים הבאות גברה בי תחושת האחריות והשאיפה לתת חזרה לקהילה, מכל מה שאני קיבלתי. ב-2014 התחלתי לבנות את"הקליניקה המשפטית לנוער חסר בית" יחד עם "ארגון המתנדבים של מדינת יוטה", וה"ארגון לייעוץ משפטי של סולט לייק סיטי".

לניסיון החיים שלי ולהשכלה שרכשתי יש ערך רק אם יוכלו לעזור לאחרים, לא רק עבור עצמי, משום שאנחנו לא עוברים את מסע החיים בגפנו. כמנהלת הקליניקה המשפטית שהקמתי, אני נותנת שירות משפטי חינם לנוער חסר בית, כדי להסיר את המחסומים שמונעים מהם להפוך לעצמאים. המערכת המשפטית הפכה עבור רבים מהם לדלת מסתובבת, משום שהם אינם מצליחים לעמוד בדרישות בית המשפט. הם נשלחים לבית הסוהר ומאבדים את כל ההתקדמות שכבר הצליחו להשיג.

אנחנו לא נולדים פייטרים, אנחנו הופכים לפייטרים בתוך מצוקות החיים. אני מדברת על אלו מאיתנו שחייבים להילחם כדי לשרוד, שמפתחים את השאיפה והנחישות ליישר את ההרים שסובבים אותם. אני מדברת על אלו מאיתנו שלא הופכים לעבדים לעבר שלנו, או לקורבנות של הנסיבות. אלו מאיתנו שאינם מקבלים את מה שהעולם מאמין שאנחנו, והופכים להיות למה שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים להיות.

אני מאמינה ומקדמת יצירת תחושה של קבלה, שייכות וביטחון עבור אלה שמוצאים את עצמם נשחקים בין הסלעים המשוננים של החיים. אלו היו הדברים ששינו את חיי, כאשר הייתי מוכנה להשתנות. אלו האלמנטים שמרכיבים חלומות ועושים את השינוי לאפשרי.

העבר תמיד ילווה אותנו. אנחנו חייבים לבחור מה לעשות איתו. הוא יכול להיות שלשלאות ברזל או כנפיים. אני בוחרת בכנפיים, ואני בוחרת בהן כל יום מחדש.

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
איך לבנות קהילה: 7 עקרונות ליצירת קבוצה שכולם ירצו להשתייך אליה

מאיה מזרחי

צ'רלס ה. ווגל הרגיש במשך זמן רב בחייו אאוטסיידר. מגיל צעיר הוא רצה שיהיו לו חברים קרובים, אבל ככל שחלפו...

כיצד לאהוב, אחרת

מאיה מזרחי

כמעט בכל סדרה שנבחר לצפות בה, אם זאת סדרת אקשן או קומדיה, יופיע סיפור רומנטי שנבנה לאט לאט בקרב הגיבורים הראשיים. האהבה הרומנטית, כך אנחנו לומדים...

כיצד להתגבר על עצלות

מאיה מזרחי

בשנים האחרונות ראו אור מאמרים וספרים שרמזו לנו כי עצלות טובה לנו. "מדוע עצלנות בעצם טובה לך", נכתב במאמר במגזין Time באוגוסט 2018 [ref]CHRIS BAILEY,...

מהארכיון: כיצד לטפח את הנשמה

ג'יימס סייל

כשבני היה בין גיל שבע לגיל עשר הוא הפך פנטי לספרי "הארי פוטר". עקב כך יכולות הקריאה והדמיון שלו השתפרו פלאים. לא יכולתי לדעת שכאשר יגיע...

האתיקה של הקאובויים – מה אפשר ללמוד מקוד ההתנהגות של המערב הפרוע

דינה גורדון

מאז שאן מור (Ann Moore) החלה ללמד, היא הרגישה שהיא לא רק מורה, אלא מגשימה שליחות אמיתית בחייה. היא...

תסמונת הלב השבור – כשהפרידה הקשה משנה פיזית את מבנה הלב

רקפת תבור, דינה גורדון

פלורנס ותום ויליאמס היו חברי ילדות. הם למדו באותה כיתה בבית ספר יסודי ובתיכון, והלכו לאותו קולג'. כאשר הם...

לגדל את הילד "הלא מושלם" המושלם

דינה גורדון

בוריס וייצ'יץ' המתין בהתרגשות להולדת בנו הבכור. הוא ליווה את אשתו דושקה, שניהם בשנות העשרים לחייהם, לחדר הלידה, והרגיש שאין...

החזרה לחינוך הקלאסי – כיצד להעניק לילדינו כלים ותבונה המבוססים על מוסריות, אמת ויופי

מאיה מזרחי

כאשר ילדינו עוברים מהגן לבית הספר אנחנו מלאי התרגשות. מצד אחד זהו צעד משמעותי בחייו...

שתפו: