חברה טובה שלי איבדה את אביה לפני מספר שנים. ראיתי שהיא עדיין בצער גדול, ממש הרוסה….
סלסטה הדלי | 7 בדצמבר 2017 | פסיכולוגיה | 3 דק׳
מדוע אנחנו צריכים להפסיק לומר: “אני יודע כיצד את מרגישה”
חברה טובה שלי איבדה את אביה לפני מספר שנים. ראיתי שהיא עדיין בצער גדול, ממש הרוסה. ניסיתי לנחם אותה וסיפרתי לה שגם אני איבדתי את אבי כשהייתי תינוקת. היא נתנה בי מבט חד ואמרה: "אוקיי, ניצחת, לך לא היה אבא אף פעם, ולי היה לפחות 30 שנה". הייתי כל כך מופתעת וניסיתי להתגונן: "לא, פשוט התכוונתי להגיד שאני יודעת בדיוק איך את מרגישה". ועל כך היא ענתה: "לא, אין לך מושג איך אני מרגישה", וקמה והלכה. אני הרגשתי כמו טמבלית. ניסיתי לנחם אותה וגרמתי לה להרגיש גרוע . היא רצתה לספר על אביה, איזה אדם הוא היה ואיזה זכרונות יש לה ממנו, ואני במקום להקשיב לה, גרמתי לה להקשיב לסיפור שלי.
כולנו מתנהגים כך באופן לא מודע, רוב הזמן. אנשים שנמצאים בצרה או במצוקה זקוקים שיקשיבו להם, שיכירו במה שהם עוברים. ואנחנו, רוב הזמן, מעבירים את מוקד השיחה למה שמעניין אותנו יותר מכול – אנחנו עצמנו. הסוציולוג צ'רלס דרבר מכנה את הנטייה הזאת "שיחה נרקיסיסטית". הוא מבחין בין שני סוגי תגובה בשיחה: תגובה של הסטה ותגובה של תמיכה. במקרה הראשון אנחנו מסיטים את מוקד השיחה ומעבירים אותו אל עצמנו, ובמקרה השני אנחנו נותנים לאדם השני תמיכה. למשל, אם חברה מספרת: "אני מותשת מרוב הלחץ בבית ובעבודה". תגובה אחת יכולה להיות: "גם אני ככה, אני לא נרדמת בלילה מרוב לחץ". תגובה כזאת מסיטה את מוקד השיחה אליכם. תגובה אמפטית ותומכת יותר יכולה להיות: "איזה לחץ יש לך בעבודה"?
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
