הקיץ האחרון היה סוער במיוחד בשוק העברות הכדורגל באירופה. כמעט כל העסקאות הגדולות נעשו במחירים גבוהים בהרבה ממה שהיה מקובל בעבר. השיא כמובן שייך להעברה הגדולה ביותר של ניימאר מברצלונה לפריז סאן ז'רמן, תמורת 222 מיליון אירו. מדובר בשווי כפול מזו של ההעברה הקודמת היקרה ביותר שארעה חמש שנים לפני כן.

השאלה הנשאלת היא מה ההסבר לכך? רבים מחפשים את התשובה במגרשי הכדורגל אבל התשובה לדעתי לא מצויה שם, אלא במגרש אחר – המגרש המוניטארי. שיא ההעברות הקודם נרשם ב-3 ביולי 2012, אז רכשה יובנטוס את פול פוגבה ממנצ'סטר יונייטד תמורת 110 מיליון אירו. ב-28 ביולי באותה השנה נשא נשיא הבנק המרכזי של אירופה, מריו דראגי, נאום מיוחד בו הבטיח שהבנק המרכזי יעשה "כל מה שיידרש" כדי להביא לסיום המשבר הכלכלי באירופה. הוא אמר ואכן קיים. לאט ובהדרגה הוא החל לנקוט בצעדים מוניטאריים אגרסיביים.

שני צעדים היו אגרסיביים במיוחד: הרחבה כמותית וריבית שלילית. שניהם הוצגו במהלך 2014 והשילוב ביניהם היה קטלני במיוחד. במסגרת ההרחבה הכמותית, הבנק המרכזי מדפיס כסף מדי חודש וקונה בו אגרות חוב שהבנקים המסחריים מחזיקים במאזן שלהם. אבל, הכסף תמורת האגרות מופקד בחשבונות הבנקים המסחריים שנמצאים אצל הבנק המרכזי.

כאן נכנסת לתמונה הריבית השלילית. על הפקדת הכסף (של הבנקים המסחריים) אצלו, הבנק המרכזי משלם ריבית אותה הוא קובע. אם הוא קבע ריבית שלילית זאת הריבית שישלם. במילים אחרות, הוא קונס את הבנקים המסחריים על החזקת הכסף אצלו. בעקבות זאת חיפשו הבנקים המסחריים מקומות אחרים (בסיכון נמוך) להחזיק בהם את הכסף הזה בריבית גבוהה יותר.

זה גרם לשני דברים: לירידה חדה של התשואות על אג"ח ממשלתי (במדינות רבות הם עברו להיסחר בתשואה שלילית) ולגידול בכמות הכסף ביבשת אירופה. וכאן מגיע התמחור של שחקני כדורגל. המחיר של כל נכס נקבע לפי ההכנסה שהוא מייצר ולפי הריבית במשק. ככל שההכנסה שהנכס מייצר גבוהה יותר כך המחיר שלו גבוה יותר. אותו דבר נכון גם לגבי הריבית במשק, ככל שהיא נמוכה יותר כך שווי הנכס גבוה יותר.

הדפסת הכסף גרמה לעלייה בהכנסה מכמעט כל הנכסים. כשמוסיפים לזה את הריבית הנמוכה מקבלים זינוק חד בשווי כל הנכסים החל ממניות ונדל"ן ועד לשחקני כדורגל.
כל הגורמים האלו אכן הביאו להתאוששות בכלכלה האירופית ובמיוחד במדינות החלשות ועושה רושם שהמשבר מאחורינו. אבל, כפי שכתבתי פה פעמים רבות, המבחן של מדיניות מוניטארית הוא לא רק אם היא גורמת לצמיחה, אלא גם מה קורה לצמיחה כשמדיניות זו מופסקת.

ואכן המדיניות האגרסיבית הזאת מתקרבת לסופה, הן בגלל שהכלכלה צומחת והן בגלל שלבנק המרכזי מתחיל להיות קשה למצוא אגרות חוב לקנייה. ככל הנראה, בשנה הבאה תופסק בהדרגה ההרחבה הכמותית ולאחר מכן תתחיל הריבית לעלות. המבחן הגדול של הכלכלה האירופית יהיה אז. ההימור שלי הוא ששוק ההעברות בכדורגל באירופה ב-2022 יהיה חלש יותר מזה של 2017.

---

איתי סלונים מנהל שותפות השקעה פרטית. הוא משקיע באופן שוטף בניירות ערך. המאמר נועד לעורר עניין בלבד ולא נועד להוות ייעוץ השקעות ובוודאי שלא ייעוץ השקעות המתחשב בצרכים של כל אדם.