עו״ד פרד לוין (אז בן 25) הרגיש איך הלחץ והמועקה הולכים ומתפשטים בגופו. לקוחה חדשה בעירו, פנסאקולה שבפלורידה, התקשרה ובקשה שייצג אותה מול ענקית הביטוח ״טרוולרס״, אחת מחברות הביטוח הגדולות בעולם. ביתה נפגע בשרפה והיא רצתה פיצויים גבוהים יותר מאלו שחברת הביטוח הייתה מוכנה לתת. לוין היה חסר ניסיון בתביעות מול חברות גדולות, ואת ״טרוולרס״ ייצג עורך הדין הידוע ביותר באזור, ברט ליין.

לוין ניסה לשכנע את הלקוחה, אנג׳ליקי תיאודור, להגיע לפשרה. ההפרש בין ההצעות היה בסך הכול די קטן. ״טרוולרס״ הציעה 18 אלף דולר ותיאודור רצתה עוד 4,000. אבל תיאודור התנגדה לכל הצעת פשרה. לוין התקשר לעו״ד ליין ובלב כבד הודיע לו שהם דוחים את הצעת הפשרה. ליין איים שאם הם יתעקשו הוא יבקש לכנס חבר מושבעים שיכריע ביניהם. האיום הכניס את לוין לבהלה של ממש. ״לא ישנתי במשך לילות שלמים״, הוא מספר בראיון לאפוק טיימס. ״פחדתי פחד מוות לדבר מול קהל, ועוד יותר בפני חבר מושבעים, והייתי בטוח שאפסיד בתביעה״.

אבל האתגר ניצב ממש מולו, ולא הייתה דרך לסגת בכבוד. בלית ברירה הוא התחיל ללמוד את המקרה לעומק. ביום המשפט האולם היה מלא מפה לפה. לוין יכול היה לשמוע את הגיחוכים מסביבו והרגיש את הציפייה המתוחה ל״הצגה הגדולה״. כולם חיכו לראות איך ״האריה הוותיק״, ליין, ירמוס עד עפר את הטירון חסר הניסיון לוין. אבל מה שקרה אחר כך היה הפתעה גדולה ונקודת מפנה בקריירה של לוין.

אחרי שעות של דיונים, חבר המושבעים יצא עם ההכרעה: ״טרוולרס״ חייבים לשלם לאנג׳ליקי 45 אלף דולר, פיצוי על ביתה שנפגע ועוד 5,000 דולר שכר טרחה ללוין. מלבד הרווח הכספי שהפסיקה הזו הביאה ללוין, הוא גם למד שיעור שליווה אותו אחר כך לאורך כל הקריירה שלו: ״לא חשוב כמה החברה גדולה וכמה מנוסים וממולחים עורכי הדין שלה. אפשר לנצח אותם אם תתכונן היטב ותלמד לעומק את החומר״.

בביוגרפיה שלו ששמה ?And Give Up Show Biz שהתפרסמה בספטמבר מספר לוין איך הוא יישם את הלקח הזה בתביעות מול ענקיות הטבק, מול חברות גדולות כמו וולמארט, ימאהה ואחרות. האכפתיות כלפי האזרח הקטן התחברה היטב גם לנקודה הרגישה שהייתה לו לגבי עוולות וחוסר צדק.

קרב אליו את החלשים

העיירה פנסאקולה שייכת לדרום השמרני של ארה״ב שבשנות ה-60-50 עדיין שלטו בו אנטישמיות וגזענות. לוין גדל לתוך התרבות הזאת והיה לו ברור שאף פעם לא יוכל להשתייך לקנטרי קלאב המקומי משום שהוא יהודי. זו הייתה בעיניו פשוט מציאות, כמו עובדת טבע. ימי הקולג׳ עברו עליו בנעימים, בין מסיבה למסיבה יחד עם חבריו שרובם היו בנים של האצולה המקומית: לבנים, אנגלוסקסים, פרוטסטנטים. כאשר כולם החליטו להמשיך יחד את לימודיהם בבית הספר למשפטים באוניברסיטת פלורידה, הוא המשיך איתם באופן טבעי.

אבל יום לפני תחילת הלימודים הודיעו לו שלא יוכל להשתייך לאותה “אחווה״ יחד עם חבריו. בפעם הראשונה לוין חש עלבון צורב של דחייה. “לדחייה הזאת הייתה השפעה רבה על חיי, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי כמה אפשר להיפגע מזה״.

לוין לא הצטיין אף פעם בלימודים אבל בבית הספר למשפטים הכול התהפך. אולי זו הייתה השאיפה להוכיח את עצמו מול הדחייה, אולי הוא באמת מצא את הייעוד הגדול בחייו. מליצן הכיתה הוא הפך למשקיען שלומד יומם ולילה. בטיולים הארוכים שלו בפארק הוא חזר ושינן במוחו את החוקים, ניתח מקרים והתכונן לשיעורים. בסוף הסמסטר הראשון הוא כבר היה הסטודנט המצטיין בכיתה שכולם ביקשו את קרבתו.

אבל לוין בחר לקרב אליו דווקא את החלש ביותר בכיתה: ג׳ורג׳ סטארק שהיה הסטודנט השחור הראשון שהתקבל לאוניברסיטה ציבורית בפלורידה. “כולם צחקו עליו, קראו לו בשמות נוראיים, אף אחד לא רצה לשבת לידו ולא להתכונן איתו לשיעורים. יכולתי לראות את עצמי במקומו והבנתי עד כמה הוא פגוע״. לוין הזמין את סטארק ללמוד יחד איתו ובגלל המעמד היוקרתי שכבר היה לו בכיתה גם היחס לסטארק השתנה בהדרגה.

כמה שנים מאוחר יותר, כאשר לוין כבר רשם לזכותו כמה הצלחות, הוא הציע לצרף לארגון עורכי הדין בעיר מגוריו גם עו״ד שחור: נתניאל דדמונד. “כל העיר השתוללה מכעס. אפילו פנו לאשתי שתשכנע אותי לבטל את הבקשה. היא דווקא תמכה בי מכל הלב ואני הייתי כל כך גאה בה״. אבל הפעם הוא לא הצליח. “לקח עוד עשר שנים עד שצירפו עורך דין שחור לארגון״. הקריירה המקצועית של לוין, לעומת זאת, המריאה בבת אחת אחרי הפרשה שהסעירה את כל ענקיות העסקים, את הקהילה המשפטית ואת כל אזרחי ארה״ב: פרשת סורשוב.

כמו דוד מול גוליית

ד״ר ג׳ון סורשוב (38), רופא בקהילה המקומית, התגורר עם אשתו ושני ילדיו הקטנים בפנסאקולה, לא רחוק ממסילת הרכבת. לפנות ערב, הם שמעו, כמו תמיד, את רכבת המשא של חברת “לואיזוויל-נאשוויל״ (L&N) מתקרבת. 16 מהקרונות הכילו גז אמוניה שמשמש לייצור דשנים. באותו ערב, כאשר הרכבת הגיעה לעיקול החד במסילה, היא סטתה לפתע מהפסים, הקרונות התהפכו וגז האמוניה הרעיל שהתפרץ בבת אחת החוצה עטף את בית משפחת סורשוב. ההורים תפסו בידיהם את שני הילדים ורצו החוצה נמלטים על חייהם, אבל לאחר כמה עשרות מטרים שניהם התמוטטו ונפלו מתים בצד הדרך. הילדים ניצלו באורח נס למרות שנפגעו קשה משאיפת האמוניה.

ההורים של ד״ר סורשוב, הרוסים מעוצמת הטרגדיה שנחתה עליהם, הגיעו לפנסאקולה לחפש עו״ד שייצג אותם בתביעה מול חברת L&N. מבין עורכי הדין שפנו אליהם רק לוין החזיר להם טלפון. “ייתכן שעורכי הדין האחרים היו מוכנים להגיע להסכם עם החברה וכך לגמור את העניין, אבל אני הייתי מוכן להשקיע הרבה מאוד כסף כדי לחקור את המקרה לעומק ולהתעמת עם החברה, למרות שהרגשתי כמו דוד מול גולית״.

לוין דחה הצעה של החברה לפיצויים בסכום של שני מיליון דולר, ושקע כולו בלימוד פרטי התאונה. “זה כמו במשחק שחמט. צריך לנחש, אם אני אעשה מהלך מסוים, מה יעשה היריב, ואם אשאל את העד שאלה מסוימת והוא יענה תשובה מסוימת, מה המהלך הבא שאעשה. כך אני מגיע למשפט מוכן באופן מוחלט וטוטלי. לאורך כל שנות הקריירה שלי, לא קרה אפילו פעם אחת שהופתעתי ממשהו שקרה במהלך המשפט״.

חבר המושבעים שמע את העדויות בפברואר 1980 וחזר עם פסיקת הפיצויים הגדולה ביותר בארה״ב עד אז: 18 מיליון דולר לילדים.
אבל המקרה הגדול והמשמעותי ביותר, עדיין חיכה ללוין.

מסך עשן

חבר עמית סיפר ללוין שכמה עורכי דין מתכוונים לתבוע את חברות הטבק הגדולות על נזקים שנובעים מעישון, והציע ללוין להצטרף בשם מדינת פלורידה. לוין סירב. “חברות הטבק היו כל כך גדולות וחזקות, ולנצח אותן בתביעה משפטית יכול לקרות רק באגדות״.
יום אחד, כאשר דפדף בספר החוקים של פלורידה הוא נתקל בחוק של אחריות לנזקים רפואיים. לפתע הוא ראה שאם ישנה רק מעט מילים בניסוח החוק, ויוסיף כמה פסיקים, הוא יכול לשנות את החוק כך שאפשר יהיה לתבוע את חברות הטבק על כל הכספים שהמדינה הוציאה לטיפול רפואי באנשים שנפגעו מעישון. הוא החליט להתייעץ עם מושל פלורידה ונשיא הסנאט. השניים התלהבו מאוד מהרעיון והחליטו שכדי להצליח צריך לפעול בזהירות ובמהירות.

ביום האחרון של מושב הסנאט הקריא נשיא הסנאט את הצעת התיקונים בחוק. הסנאטורים שלא ממש הבינו את משמעות התיקונים, וכבר הריחו את פגרת הקיץ, אישרו אותם פה אחד. אבל ענקיות הטבק הבינו בדיוק מה קרה, והתחילו להשתולל. לוביסטים הפעילו מכבשים של לחצים על כל הסנאטורים לבטל את התיקונים. אבל נשיא הסנאט הטיל וטו, ובית המשפט העליון פסק שהתיקונים מתקבלים.
עם החוק המתוקן בידיים, מדינת פלורידה הגישה תביעה נגד חברות הטבק באחד המשפטים המשמעותיים ביותר בארה״ב. באוגוסט 1997 הושג הסכם לפיו חברות הטבק ישלמו סכום של 13.2 מיליארד דולר למדינת פלורידה, עבור הוצאות רפואיות שהיו לה לאורך השנים, בגלל מחלות הנובעות מעישון. לוין עצמו קיבל שכר טרחה של 51 מיליון דולר.

בעקבות תוצאות המשפט בפלורידה, ענקיות הטבק הגיעו להסכם היסטורי קבוצתי עם כל המדינות בארה״ב לשלם לכולן פיצוי כולל של יותר מ-300 מיליארד דולר. “מה שחשוב הוא שחלק מכספי הפיצויים יועד לפרסומות נגד עישון״, אומר לוין. “במחקרים שנעשו התברר שלאורך השנים אחר כך היתה ירידה של 20 אחוז במעשנים חדשים. בשורה התחתונה זה אומר שכל שנה ניצלו 100 אלף חיים בארה״ב. זה היה הדבר המשמעותי ביותר שעשיתי״.

אויבים וידידים

לוין הסתחרר ממיליוני הדולרים שזרמו לכיסיו ללא הרף. הוא אהב לערוך מסיבות ראוותניות כשהוא מתחכך בפוליטיקאים, אנשי ממשל וכוכבים מקומיים. ההתנהלות הראוותנית שלו עוררה לא מעט קנאה וגם קנתה לו אויבים. כאשר הוא תרם עשרה מיליון דולר לבית הספר למשפטים של מדינת פלורידה, שבו הוא למד, והשם של בית הספר הוסב ל״הקולג׳ למשפטים על שם פרדריק לוין״, האיבה אליו הגיעה לשיאה. נדמה היה שלא מעט אנשים היו שמחים לראות אותו מסולק מהזירה המשפטית והציבורית.
התאחדות עורכי הדין של פנסקולה הגישה נגדו שלוש תביעות על התנהלות לא אתית ובכל פעם הוא הביס אותה בבית משפט. השריף של המחוז צ׳ארלי ג׳ונסון חשד שהוא מעורב במוות מסתורי שלא פוענח עד היום. יד נעלמה הניחה קנריות שבורות צוואר על המרפסת שלו עם איום מפורש שלא יעז לספר מה שהוא יודע על הפרשה המסתורית הזאת. “ידעתי שיש לי אויבים כי כל ניצחונותיי הרגיזו את החברות הגדולות. אבל לא ממש פחדתי כי ידעתי שאם ירצו לפגוע בי הם יעשו את זה ולא יטרחו להזהיר אותי״.
כל זה לא הפריע לידידים חדשים להופיע ולקריירה של לוין לקבל תפנית חדשה ובלתי צפויה. אחרי האולימפיאדה בסיאול, ב-1988, פנה אליו בן עירו, המתאגרף רוי ג׳ונס ג׳וניור, אלוף העולם במשקל כבד, והציעה ללוין להיות המנהל האישי שלו. לוין היה חובב אגרוף אבל לא היה לו שום ידע מקצועי בנושא. “הוא אמר לי שזה בדיוק מה שהוא צריך, מישהו שלא מעורב בכל התככים של עולם האיגרוף אבל יודע לנהל היטב״. הקריירה של ג׳ונס פרחה בכל 20 השנים שלוין ניהל אותו, וגם לוין פרח. ב-1995 הוא זכה בתואר “מנהל האגרוף של השנה״.
ואז קרה הדבר ההזוי ביותר בקריירה שלו: “פתאום קיבלתי טלפון מאנשים מגאנה שביקשו שאנהל את המתאגרף הלאומי שלהם, איקה קוארטי. קידמתי אותו ממקום שבו הוא הרוויח 50 אלף דולר בממוצע בתחרות לכך שהרוויח 5 מיליון דולר ב-1999 בתחרות עם אוסקר דה-לה הויה, בעל מדליית זהב מאולימפיאדת ברצלונה.
חברי בית המלוכה של גאנה היו כל כך אסירי תודה ללוין על מה שהשיג עם המתאגרף הלאומי שלהם ועל כל מה שעשה למען השחורים בארה״ב לאורך השנים, שהמליצו לתת לו את התואר “ראש שבט בגאנה״. בטקס חגיגי שנערך באו״ם, כשלוין לבוש בגלימה מסורתית של צ׳יף, שגריר גאנה אמר בהודעה לעיתונות: “הכבוד הזה ניתן רק לאנשים שהראו במעשיהם אכפתיות כלפי האנושות״.

ב-2013, בגיל 76, לוין הוכיח שוב שהוא יכול עדיין לזכות במשפט במקרה חסר סיכוי לכאורה, מול חברת ענק. אישה שנהגה ברכב שטח של חברת ימהאה נפגעה קשה כאשר הרכב התהפך. השופט יעץ ללוין וגם ללקוחה, ג׳קי מק׳מהון, להסכים לפשרה של 350 אלף דולר פיצויים. לוין סירב. הוא הציג נתונים שהוכיחו שימהאה ידעה שיש בעיה בדגם הזה של הרכב ולא דאגה להוציא אותו מהשוק. הפסיקה היתה פיצויים של שלושה מיליון דולר.

במבט לאחור על הקריירה שלו, לוין מודה שנהנה להיות סופר סטאר, אבל גם קצת מתחרט שהקדיש את כל חייו לעבודה. “חשוב לזכור שיש עוד דברים חשובים בחיים, במיוחד ילדים ומשפחה״.