״כל אחד מאתנו הוא ירח, עם צל נסתר שאותו הוא לא מראה לעולם לאיש״
– מארק טווין
נטע נס | 16 בנובמבר 2016 | פסיכולוגיה | 5 דק׳
בצֵל הסיכוי
שלחו לנו את הסיפור שלכם ובכל חודש נפרסם כאן את הסיפור הנבחר.
הצֵל הוא החלק באישיותנו שאותו אנו בוחרים לחסום או להדחיק, למרות שהוא חלק בלתי נפרד מאתנו. ככל שהצל גדל, הוא בולע יותר חלקים טובים שלנו, ואם לא מזהים את המקור שלו, יש סכנה שהוא יתפשט בתוכנו.
כמו הירח שיש לו צד מואר שאור השמש מגיע אליו, וצד חשוך שנסתר מהעין, הצל של עצמנו הוא גם חלק מזהותנו האמיתית. בממלכת הצללים שלנו יש רמזים רבים כיצד נוכל לקדם את חיינו, כדי שלא נחיה בתחושה של תכלית מוחמצת או הבטחה שלא קיימנו לעצמנו.
כאשר אנו בוחרים לנהל סיכויים, העיקרון המנחה הוא להתמודד עם מה שמאפיל עלינו ולהעפיל מעליו. ההיגיון אומר שכאשר מקטינים סיכונים בהכרח עולה ההסתברות לסיכויים, אך להיגיון הזה יש מחיר.
המחיר הוא התמודדות מתמדת עם חסימות ופחדים, מגרעות, כישלונות ואפילו סיוטים. האפלה איננה נוחה לרובנו, והעלטה קשה מכל, ובשביל להרגיש בטחון רבים בוחרים ללכת בדרכים המוארות המוכרות להם.
ההתמודדות עם הצל של עצמינו נעשית בעיקר על ידי אמירת האמת על עצמנו לעצמנו, וכן על ידי טיפול וטיפוח עצמי. ובמידת האפשר, הרבה עידוד ותמיכה ממשפחתנו הגרעינית, או הסובבים אותנו.
התמיכה הזו היא לעיתים מצרך נדיר, משום שרבים נאלצים לגייס כוחות ולהתמודד עם האפלה בכוחות עצמם, לעיתים כבר מתקופת הילדות, כפי שעשתה ד"ר ליאת אדרי בתעוזה, בנחישות ובאמונה חזקה שהיא תנצח את הצל.
החודש במדור ניהול סיכונים:
"הילדה שפעם חיפשה מי יציל אותה, מצילה היום אנשים אחרים"
מאת ליאת אדרי
כשהייתי ילדה קטנה היה לי חלום להציל את העולם. למצוא תרופה למחלה כלשהי, כל מחלה, העיקר שתהיה קשה: סרטן, איידס, צהבת, לא הייתי בררנית. הייתי בטוחה שאם אצליח להקל על סבלם של אחרים, אהיה מאושרת. כשסבלתי, הייתי עוצמת את עיני ויודעת שיום אחד, כשאגדל, אהיה מישהי שתשאיר חותם על העולם. חתיכת חלום לילדה עם נקודת פתיחה כמו שלי, ילדה שגדלה במשפחה בסיכון.
במשך שנים ארוכות הייתי מבודדת מהעולם. בבית הספר היסודי לא הצלחתי להשתלב במסגרת החברתית והבית לא היה מקלט או פינה חמה. אבא היה אלים. לימים למדתי שאלימות היא מהשורש א.ל.מ. כשלא יודעים לדבר, מרביצים. כשאין כלים לחנך, מרביצים, כשלא מבינים את מהלך העניינים, מרביצים. הנחמה היחידה שנמצאה לי הייתה בספרייה. שם לא הייתי ילדה חסרת אונים שהתבגרה בטרם עת. שם הרגשתי גדולה וחזקה כשאני בתוך סיפור אחר. את התשוקה לידע לא הצליחו לכבות כל הקשיים שבדרך.
הסקרנות האין-סופית התעצמה כשנחשפתי לשיעורי טבע. הייתי מוקסמת. פתאום היה עולם שלם שנפתח בפניי ורק רציתי להעמיק בו. גוף האדם הקסים אותי במיוחד, והתשוקה להבין איך הדברים פועלים בו לא נרגעה עד היום. ברור לי שאת פלא הבריאה הנשגב מכל בינה ודעת אמשיך לחקור ולנסות להבין, עד יום מותי. הרגשתי שידע עושה אותי אחרת, כל יכולה, רק לא יכולה לטרור המתרחש בבית.
בגרתי ונרשמתי ללימודי רפואה בבאר שבע, והיה נראה שההתחלה החדשה המיוחלת קרובה. אבל אז, בגיל 20, אבי התאבד, טרגדיה שמהדהדת בי עד היום. הסיכוי שיהיה לי קשר שונה איתו בבגרותי, נמוג. בשל מותו נאלצתי לבטל את מסלול הלימודים ולחזור לאזור המרכז כדי לעזור בגידול שני אחיי הקטנים. פחדתי שחלומותי לא יתגשמו, החלפתי מסלול אקדמי, אך לא את החלום.
הקשיים האדירים ליוו אותי במשך כל תקופת לימודי התואר הראשון והשני באוניברסיטת בר אילן, משם המשכתי ללימודי תואר שלישי במדעי החיים והמוח. הנחישות לשנות את מסלול חיי הייתה כמו מנוע פנימי שבער. המשכתי לפוסט-דוקטורט בביולוגיה תאית והתפתחותית, ופוסט דוקטורט שני במכון ויצמן במדעי המוח.
האקדמיה היוותה עבורי מעין חממה שסייעה לי להתחזק ולהתחשל. עבדתי רוב הזמן לבד, עם חיידקים, תאים ועכברים, והמגע עם אנשים היה מועט. היום בדיעבד, אני מבינה ששהיתי זמן רב בבדידות שכנראה הייתי זקוקה לה. הרבה מהשברים שהיו בתוכי התאחו באמצעות המחקר, הזמן והמשפחה שהקמתי, בעל תומך ובנות נהדרות.
אבל בתוך תוכי היה פיצול שרק הלך והתעצם. הייתה ליאת הגדולה והחזקה, מדענית וסמכות מקצועית. והייתה ליאת הקטנה והפגיעה שמתחבאת מהעולם בתוך המעבדה, ואין לה אומץ לעזוב ולצאת אל העולם, כי הסיפור של הסבל התחבא איתה. מצאתי עצמי מביטה בחיי שלי ועורכת מעין סיכום ביניים: עשרים שנות ילדות קשות, ואחריהן עשרים שנים נוספות עם הצלחות רבות במחקרים ובכתיבת פטנטים. לכאורה אישה מצליחה.
באפלה לכל אחד שמור גורלו, אמר הסופר ג'אן סינגייאן. ואכן, בתוך מסתור המעבדה נגלה הסיכוי שלי והשליחות נעשתה ברורה: אם אני יכולתי לסבל, כל אחד יכול, ואני צריכה לצאת מהמעבדה ולהביא את הידע המדעי החוצה, כולל את סיפורי האישי.
מתוך הכאב הזה הפער הצטמצם. מתוכו נולדה ליאת אחת שלמה שמעבירה מסר להתמודדות עם החיים, דרך הרצאות וייעוץ, במיוחד בתחום הבריאות. אני מקדישה את הידע והניסיון שלי לצמצום הסבל ולמציאת מרפא לחולים במחלות קשות. במסלול נוסף אני גם מסייעת להושיט יד לנוער, בעיקר נוער בסיכון, דרך משרד החינוך. אני מסתכלת קדימה ויודעת שהילדה שפעם חיפשה מי שיציל אותה, מצילה היום אנשים אחרים, והיא כבר גדולה.
ליאת אדרי: [email protected]
הקוצים שלנו יוצאים מהעץ ממנו באנו
"אף אחד לא יכול לעטות מסכה לאורך זמן" אמר הפילוסוף והמדינאי סנקה שהשתייך לזרם הסטואי ביוון העתיקה. הסטואה תפשה את הפילוסופיה כאמנות תרפויטית ושאפה בעיקר להדריך ולהציע לאדם מתכון לשקט נפשי.
ומהו המתכון הזה? כנראה להשלים עם "הקוצים" שיוצאים מהעץ ממנו באנו, אחרת נמשיך להידקר מהם באשר נלך. החלקים האלו נתפסים בעינינו כזרים לנו, ולעתים קרובות אנו מגיבים אליהם בכעס או בשנאה, אך הם עדיין חלק מאתנו. הם העבר שלנו כולל המשפחה בה נולדנו, הטעויות שעשינו ועוד נעשה. הם החלק בחיינו שמעכב, חוסם ומקשה עלינו להפיק אנרגיה, אבל דווקא הוא, הוא המפתח שלנו לשלמות.
מכירים את הביטוי "לחפש את המפתח באור"?
הוא כנראה לא שם, הוא תמיד נמצא באפלה, היכן שהכי פחות נוח לנו לחפש. כי האדם לעולם אינו מרגיש בבית כשהוא בחושך, אך מאידך לעולם לא יהיה לו סיכוי אמיתי להרגיש מהו בית, אם יסתתר מפני עצמו.
עוד כתבות של נטע נס
תוכן נוסף עבורך
-
20 אסטרטגיות צבאיות לניצחון במלחמה (וגם בחיים)
מאיה מזרחי
-
מעבר לרגיל: הנערה מצ'רנוביל שזכתה בזהב
דינה גורדון
-
מהארכיון: הכוח של הנחמדות
מאיה מזרחי
-
"אני עובדת עם המשפחות, עם האנשים שניצלו מהתופת. צריך להבין יחד איתם מה נתן להם רגע של תקווה, ולחבר אותם למקורות החוסן שלהם"
דור לוינטר
-
6 שיעורים מהביוגרפיה של אילון מאסק
דינה גורדון
בצֵל הסיכוי
״כל אחד מאתנו הוא ירח, עם צל נסתר שאותו הוא לא מראה לעולם לאיש״
– מארק טווין
נטע נס | 16 בנובמבר 2016 | פסיכולוגיה | 16 דק׳
שלחו לנו את הסיפור שלכם ובכל חודש נפרסם כאן את הסיפור הנבחר.
הצֵל הוא החלק באישיותנו שאותו אנו בוחרים לחסום או להדחיק, למרות שהוא חלק בלתי נפרד מאתנו. ככל שהצל גדל, הוא בולע יותר חלקים טובים שלנו, ואם לא מזהים את המקור שלו, יש סכנה שהוא יתפשט בתוכנו.
כמו הירח שיש לו צד מואר שאור השמש מגיע אליו, וצד חשוך שנסתר מהעין, הצל של עצמנו הוא גם חלק מזהותנו האמיתית. בממלכת הצללים שלנו יש רמזים רבים כיצד נוכל לקדם את חיינו, כדי שלא נחיה בתחושה של תכלית מוחמצת או הבטחה שלא קיימנו לעצמנו.
כאשר אנו בוחרים לנהל סיכויים, העיקרון המנחה הוא להתמודד עם מה שמאפיל עלינו ולהעפיל מעליו. ההיגיון אומר שכאשר מקטינים סיכונים בהכרח עולה ההסתברות לסיכויים, אך להיגיון הזה יש מחיר.
המחיר הוא התמודדות מתמדת עם חסימות ופחדים, מגרעות, כישלונות ואפילו סיוטים. האפלה איננה נוחה לרובנו, והעלטה קשה מכל, ובשביל להרגיש בטחון רבים בוחרים ללכת בדרכים המוארות המוכרות להם.
ההתמודדות עם הצל של עצמינו נעשית בעיקר על ידי אמירת האמת על עצמנו לעצמנו, וכן על ידי טיפול וטיפוח עצמי. ובמידת האפשר, הרבה עידוד ותמיכה ממשפחתנו הגרעינית, או הסובבים אותנו.
התמיכה הזו היא לעיתים מצרך נדיר, משום שרבים נאלצים לגייס כוחות ולהתמודד עם האפלה בכוחות עצמם, לעיתים כבר מתקופת הילדות, כפי שעשתה ד"ר ליאת אדרי בתעוזה, בנחישות ובאמונה חזקה שהיא תנצח את הצל.
החודש במדור ניהול סיכונים:
"הילדה שפעם חיפשה מי יציל אותה, מצילה היום אנשים אחרים"
מאת ליאת אדרי
כשהייתי ילדה קטנה היה לי חלום להציל את העולם. למצוא תרופה למחלה כלשהי, כל מחלה, העיקר שתהיה קשה: סרטן, איידס, צהבת, לא הייתי בררנית. הייתי בטוחה שאם אצליח להקל על סבלם של אחרים, אהיה מאושרת. כשסבלתי, הייתי עוצמת את עיני ויודעת שיום אחד, כשאגדל, אהיה מישהי שתשאיר חותם על העולם. חתיכת חלום לילדה עם נקודת פתיחה כמו שלי, ילדה שגדלה במשפחה בסיכון.
במשך שנים ארוכות הייתי מבודדת מהעולם. בבית הספר היסודי לא הצלחתי להשתלב במסגרת החברתית והבית לא היה מקלט או פינה חמה. אבא היה אלים. לימים למדתי שאלימות היא מהשורש א.ל.מ. כשלא יודעים לדבר, מרביצים. כשאין כלים לחנך, מרביצים, כשלא מבינים את מהלך העניינים, מרביצים. הנחמה היחידה שנמצאה לי הייתה בספרייה. שם לא הייתי ילדה חסרת אונים שהתבגרה בטרם עת. שם הרגשתי גדולה וחזקה כשאני בתוך סיפור אחר. את התשוקה לידע לא הצליחו לכבות כל הקשיים שבדרך.
הסקרנות האין-סופית התעצמה כשנחשפתי לשיעורי טבע. הייתי מוקסמת. פתאום היה עולם שלם שנפתח בפניי ורק רציתי להעמיק בו. גוף האדם הקסים אותי במיוחד, והתשוקה להבין איך הדברים פועלים בו לא נרגעה עד היום. ברור לי שאת פלא הבריאה הנשגב מכל בינה ודעת אמשיך לחקור ולנסות להבין, עד יום מותי. הרגשתי שידע עושה אותי אחרת, כל יכולה, רק לא יכולה לטרור המתרחש בבית.
בגרתי ונרשמתי ללימודי רפואה בבאר שבע, והיה נראה שההתחלה החדשה המיוחלת קרובה. אבל אז, בגיל 20, אבי התאבד, טרגדיה שמהדהדת בי עד היום. הסיכוי שיהיה לי קשר שונה איתו בבגרותי, נמוג. בשל מותו נאלצתי לבטל את מסלול הלימודים ולחזור לאזור המרכז כדי לעזור בגידול שני אחיי הקטנים. פחדתי שחלומותי לא יתגשמו, החלפתי מסלול אקדמי, אך לא את החלום.
הקשיים האדירים ליוו אותי במשך כל תקופת לימודי התואר הראשון והשני באוניברסיטת בר אילן, משם המשכתי ללימודי תואר שלישי במדעי החיים והמוח. הנחישות לשנות את מסלול חיי הייתה כמו מנוע פנימי שבער. המשכתי לפוסט-דוקטורט בביולוגיה תאית והתפתחותית, ופוסט דוקטורט שני במכון ויצמן במדעי המוח.
האקדמיה היוותה עבורי מעין חממה שסייעה לי להתחזק ולהתחשל. עבדתי רוב הזמן לבד, עם חיידקים, תאים ועכברים, והמגע עם אנשים היה מועט. היום בדיעבד, אני מבינה ששהיתי זמן רב בבדידות שכנראה הייתי זקוקה לה. הרבה מהשברים שהיו בתוכי התאחו באמצעות המחקר, הזמן והמשפחה שהקמתי, בעל תומך ובנות נהדרות.
אבל בתוך תוכי היה פיצול שרק הלך והתעצם. הייתה ליאת הגדולה והחזקה, מדענית וסמכות מקצועית. והייתה ליאת הקטנה והפגיעה שמתחבאת מהעולם בתוך המעבדה, ואין לה אומץ לעזוב ולצאת אל העולם, כי הסיפור של הסבל התחבא איתה. מצאתי עצמי מביטה בחיי שלי ועורכת מעין סיכום ביניים: עשרים שנות ילדות קשות, ואחריהן עשרים שנים נוספות עם הצלחות רבות במחקרים ובכתיבת פטנטים. לכאורה אישה מצליחה.
באפלה לכל אחד שמור גורלו, אמר הסופר ג'אן סינגייאן. ואכן, בתוך מסתור המעבדה נגלה הסיכוי שלי והשליחות נעשתה ברורה: אם אני יכולתי לסבל, כל אחד יכול, ואני צריכה לצאת מהמעבדה ולהביא את הידע המדעי החוצה, כולל את סיפורי האישי.
מתוך הכאב הזה הפער הצטמצם. מתוכו נולדה ליאת אחת שלמה שמעבירה מסר להתמודדות עם החיים, דרך הרצאות וייעוץ, במיוחד בתחום הבריאות. אני מקדישה את הידע והניסיון שלי לצמצום הסבל ולמציאת מרפא לחולים במחלות קשות. במסלול נוסף אני גם מסייעת להושיט יד לנוער, בעיקר נוער בסיכון, דרך משרד החינוך. אני מסתכלת קדימה ויודעת שהילדה שפעם חיפשה מי שיציל אותה, מצילה היום אנשים אחרים, והיא כבר גדולה.
ליאת אדרי: [email protected]
הקוצים שלנו יוצאים מהעץ ממנו באנו
"אף אחד לא יכול לעטות מסכה לאורך זמן" אמר הפילוסוף והמדינאי סנקה שהשתייך לזרם הסטואי ביוון העתיקה. הסטואה תפשה את הפילוסופיה כאמנות תרפויטית ושאפה בעיקר להדריך ולהציע לאדם מתכון לשקט נפשי.
ומהו המתכון הזה? כנראה להשלים עם "הקוצים" שיוצאים מהעץ ממנו באנו, אחרת נמשיך להידקר מהם באשר נלך. החלקים האלו נתפסים בעינינו כזרים לנו, ולעתים קרובות אנו מגיבים אליהם בכעס או בשנאה, אך הם עדיין חלק מאתנו. הם העבר שלנו כולל המשפחה בה נולדנו, הטעויות שעשינו ועוד נעשה. הם החלק בחיינו שמעכב, חוסם ומקשה עלינו להפיק אנרגיה, אבל דווקא הוא, הוא המפתח שלנו לשלמות.
מכירים את הביטוי "לחפש את המפתח באור"?
הוא כנראה לא שם, הוא תמיד נמצא באפלה, היכן שהכי פחות נוח לנו לחפש. כי האדם לעולם אינו מרגיש בבית כשהוא בחושך, אך מאידך לעולם לא יהיה לו סיכוי אמיתי להרגיש מהו בית, אם יסתתר מפני עצמו.
