תשכחו מהעיקרון של דארווין שהכשירים ביותר שורדים. לפי מחקרים אמפתיה, אכפתיות ושיטות לא אלימות הם אלה שישלטו בעולם של המחר
דינה גורדון | 30 באוגוסט 2016 | פסיכולוגיה | 6 דק׳
פרדוקס הכוח
מאות תנועות מחאה פוליטיות התרחשו ברחבי העולם בשנים 2006-2000, ביניהן בסרביה, באוקראינה ובמדגסקר. חלקן נקטו בפעולות אלימות כמו פיגועים, רצח ועינויים. אחרות השתמשו בפעולות לא אלימות כמו צעדות, עצומות וחרם. אילו מהן הצליחו ואילו נכשלו?
דאקר קלטנר טוען בספרו החדש ״פרדוקס הכוח״ (2016), שמתוך 323 תנועות מחאה שחוקרים ניתחו, לאלו שנקטו בפעולות לא אלימות היה פי שניים יותר סיכוי להגיע להישגים פוליטיים, לזכות בתמיכה רחבה של הציבור במדינתם ולתרום לנפילתם של משטרים עריצים.
בדוגמה מסוג אחר קלטנר מספר על היסטוריונים שדירגו את מידת ההשפעה של המורשת של נשיאי ארה״ב. נמצא שהמורשת שהשאיר אברהם לינקולן היא המפוארת, המשפיעה וארוכת הימים ביותר: בתקופת כהונתו בוטלה העבדות, והוא עצמו היה ידוע כאדם ישר, צנוע ונעים הליכות. כינו אותו ״אייב הישר״.
קלטנר הוא פרופ׳ לפסיכולוגיה באוניברסיטת ברקלי, ארה״ב. בשפה קולחת ועשירה, הוא מתאר את העולם החדש שבו השליטה וההשפעה בחברה יוענקו על ידי האזרחים לאנשים בעלי אמפתיה, אכפתיות ודאגה לטובת הכלל. לדבריו יש ראיות לכך שאנחנו כבר ממש בדרך לשם, מתוך מחקרים שהוא ואחרים עשו בעשורים האחרונים בארגונים פיננסיים, בארגונים חברתיים ובצבא.
דאקר קלטנר
לקלטנר יש רקורד מרשים. נוסף על המשרה שלו באוניברסיטה הוא גם יועץ לארגונים כמו גוגל, פייסבוק, פיקסאר ואחרים. לכן כל כך מפתה להאמין למציאות הכמעט אוטופית שהוא מצייר, בימים שבהם כמעט כל מה שאנחנו רואים סביבנו בפוליטיקה ובעסקים הוא ממש הפוך.
״הסיבה לסתירה הזאת כביכול היא, שאנחנו נמצאים בתהליך איטי של שינוי היסטורי״, הוא אומר לאפוק טיימס. לטענתו כבר יותר מ-500 שנה שולטת בעולם המורשת שהשאיר לנו מקיאוולי בספרו ״הנסיך״, לפיו הדרך היחידה להשיג שינוי וכוח היא באמצעות שימוש בכוח, באלימות, במניפולציות, בתככים ובשקרים.
״׳הנסיך׳ מככב עד היום ברשימת 100 הספרים בעלי ההשפעה הרבה ביותר שנכתבו אי פעם, ובין קוראיו הנלהבים ביותר היו עריצים ידועים כמו המצביא האנגלי אוליבר קרומוול, נפוליאון הצרפתי, ביסמרק הפרוסי, וקרובים יותר לזמננו, היטלר וסטלין. אבל מפתיע יותר לדעת שקוראים אותו עד היום גם מאות אלפי סטודנטים בבתי ספר למנהל עסקים ולפוליטיקה וממשל ברחבי העולם״.
לטענת קלטנר צריך להבין שמקיאוולי חי בפירנצה, איטליה, באחת התקופות האלימות ביותר בהיסטוריה. ״אונס היה מקובל, עינויים היו מופע ציבורי, לא היה מושג של זכויות אדם או חופש דיבור, לא הייתה תקשורת חוקרת ומעט מאוד אנשים ידעו לקרוא״. לדעת רבים התורה של מאקיאוולי מטיפה לחוסר מוסר ולהתרחקות מערכים בסיסיים כמו צדק, מתינות, טוב לב ואהבה לאזרחים, ובלשונו של הפילוסוף הגרמני-אמריקני ליאו שטראוס, ״מקיאוולי הוא מורה הרשע״.
מאז זמנו של מקיאוולי, טוען קלטנר, התרחשו דברים רבים ששינו את פני החברה בארה״ב והשפיעו במידות שונות על כל העולם – העבדות בוטלה, נשים קיבלו זכות בחירה, זכויות אדם וחופש הדיבור הם מושגים מקובלים – וכולם הושגו על ידי אנשים שלא היה להם שום כוח פוליטי, כלכלי או צבאי. הם שינו את העולם ללא כפייה. ״הדור הצעיר היום צמא יותר מתמיד לראות אנשים כאלה בעמדות של מנהיגות״.
אבל בדרך לאוטופיה של קלטנר קיים מכשול רציני, כפי שהוא מציין: גם אותם אנשים שמקבלים כוח והשפעה בזכות האכפתיות והדאגה שלהם לכלל, מתחילים להשתמש בו לרעה כאשר הם מגיעים לראש הפירמידה, פוליטית, כלכלית או חברתית. וזהו פרדוקס הכוח, שידוע כבר מזמנים עתיקים – כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט.
אבל אם פרדוקס הכוח אינו חדש ואינו מפתיע, הרי שקלטנר מזכיר לנו בצדק שאנחנו לא מתייחסים למשמעות המלאה שלו: אנחנו מקווים להביא לשינוי כאשר אנחנו בוחרים או ממנים לתפקידי מנהיגות אנשים שטובת הכלל לנגד עיניהם, אבל בדיוק בעמדת המנהיגות הם מאבדים את התכונות שבגללן הם נבחרו (חידון טריוויה: תנו דוגמאות מימין ומשמאל בפוליטיקה ובעסקים בישראל).
כדי למנוע את הנפילה לתוך השימוש לרעה בכוח, קלטנר מציע לשים לב לסימני ההזהרה הקטנים בדרך לנפילה: ״אנשים שנהנים מעמדות של שררה מתחילים להיות ממוקדים בעצמם ומאבדים את היכולת לראות אחרים, הם נוטים לשקר ולרמות, לדבר בגסות ולקלל, לנהוג בפראות ולנהל פרשיות אהבים״.
בגלל התזכורת הזאת, והטיפים לזיהוי סימני ההזהרה, מומלץ לקרוא.
החיבוריות של קאנה
תשכחו מגבולות מדיניים או מכוח צבאי. מה שיקבע את מאזן הכוחות בעולם הוא מושג חדש – ״חיבוריות״
Connectography: Mapping the Future of Global Civilization by Parag Khanna (2016)
אם אתם רוצים להבין אילו כוחות יעצבו את עולמנו, ומה יקרה באירופה, באסיה ובמזרח התיכון, אתם חייבים להתחיל לחשוב במונחים של ״חיבוריות״, טוען פאראג קאנה, שמגדיר את עצמו כמומחה ליחסים בין-לאומיים. קאנה שימש כפרשן בסי-אן-אן, וכיום הוא חוקר באוניברסיטה הלאומית של סינגפור שחיבר רבי מכר, ביניהם How To Run The World (2011).
מה זה ״חיבוריות״? קאנה מסביר שתהליך הגלובליזציה מאפשר לבנות כיום תשתיות חובקות עולם, שעליהן נעים בקלות ובמהירות בני אדם, סחורות, כספים ומידע. תחשבו בתור התחלה על האינטרנט ועל רכבות מהירות. החיבוריות הזו נמצאת כעת בשלב הראשון שלה.
בשלב הבא שלה נראה, לטענתו, תשתיות הרבה יותר שאפתניות: גשרים שיחברו בין ערב הסעודית לאפריקה, מנהרה מסיביר לאלסקה, צוללות נושאות כבלים תת ימיים שיחברו בין לונדון לטוקיו, ורשת חשמל שתעביר אנרגיה סולרית ממדבר סהרה, מתחת לים התיכון, לאירופה.
אבל זה לא העיקר. החיבוריות הזו, על פי קאנה, יוצרת חברה גלובלית יותר ומחוברת יותר שבה גבולות מדיניים מאבדים מחשיבותם. שבה מדינות ותאגידים בין-לאומיים מתחרים על משאבים ועל ידע, ו״מגה-ערים״ הופכות למרכזי כוח חשובים יותר ממדינות. למעשה, נתיבי סחר יהיו מקור כוח חשוב יותר מכוחות צבאיים – שמטרתם העיקרית תהיה לשמור על נתיבי הסחר.
ייתכן, אבל מי שיעמיק בספרו של קאנה ובתפיסותיו יגלה שהוא נותן לדמיונו הפעם לרוץ אולי מהר מדי, ונוטה להתעלם מאירועים שקורים במציאות.
בחלק שדן באזור שלנו למשל, הוא כותב ״המעלות של סובלנות ודו-קיום יגיעו למזרח התיכון דרך שילוב של מיפוי מחודש ותלות הדדית בנתיבי אספקה״.
פאראג קאנה | תמונה: Kreg-Holt
בשיחה טלפונית שערכתי איתו כדי לרדת לעומק העניין, הוא התייחס למפעלים הישראלים שנבנים ביו״ש כאמצעים היוצרים ״חיבוריות״ עם שכננו ותלות הדדית, ולמאגרי הגז בים כנכסים אסטרטגיים שיאלצו את מדינות האזור ״להתחבר״ לישראל. אבל מעבר לזה הוא התקשה לתת הסבר רחב יותר לגבי העתיד הוורוד שהוא מצייר, שבו טריטוריות וגבולות מאבדים מחשיבותם.
טענה שגורמת להרים גבה במיוחד בתקופה שבה רוסיה סיפחה את חצי האי קרים, והסכסוכים הטריטוריאליים בים סין הדרומי הולכים ומתחזקים.
לפי קאנה, בעולם העתידי הכוחות המחברים יגברו על הכוחות המפרידים בין מדינות. לטענתו האיחוד האירופי הוא דוגמה מצוינת למודל שמצליח לנווט בין כוחות של איחוד ופירוד, אבל דווקא בימים אלה הצביעו בבריטניה על היפרדות מהאיחוד, והאיחוד כולו סובל מקיפאון כלכלי, מפאניקה מגלי הפליטים, וממפלגות ימין קיצוני שעולות ומתחזקות.
טענה נכונה של קאנה היא שהעולם מתקדם לשלב שבו האידאולוגיה של קובעי המדיניות נעלמת בהדרגה ואת מקומה תופסת גישה פרגמטית. החלטות שנגזרו בעבר משיקולים מוסריים מוחלפות עתה בשיקולי רווח והפסד קרים.
אבל כשאני מבקש להבין מה דעתו על כך, הוא מצליח להפתיע אותי. קאנה מאמין שדווקא הגישה שמתעלמת משיקולים מוסריים – היא הגישה המוסרית. מה שמסביר את החלק בשיחתנו שבו הוא טען שכאשר המשטר הסיני דורש ממדינת ישראל לשתוק בנושאי הפרות זכויות אדם בסין, בתמורה לחיזוק ״החיבוריות״ איתו (הקשרים הכלכליים הפרגמטיים עם סין) – על מדינת ישראל להתיישר עם הדרישה.
אחת הטענות נגד יכולתה של ״החיבוריות״ להפוך לכוח המרכזי שיעצב את הדינמיקה הגיאו-פוליטית בעולם, היא שבני אדם לא רוצים להיות רק ״ברגים״ בנתיבי אספקה כלכליים, בין אם הם חומריים ובין אם הם קשורים בהעברת ידע.
בני אדם מחפשים תחושה של זהות הנובעת מהיסטוריה ומתרבות משותפת, וזה חלק מהתפקיד שמדינות ממלאות. אבל לנושא הזה קאנה לא מתייחס בספרו.
בסופו של דבר, ספרו של קאנה רוצה לגרום לקורא להתחבר. גם אליו, וגם אל חזונו. בחלקים מסוימים הוא גם מצליח לעשות את זה בממד מסוים. אבל כשעומדים אותו עם חשיבה מעט יותר לוגית, רעיונות רבים המובעים בו פשוט לא מספיק משכנעים.
The Power Paradox: How we Gain and Loose Influence, by Dacher Keltner (2016)
עוד כתבות של דינה גורדון
פרדוקס הכוח
תשכחו מהעיקרון של דארווין שהכשירים ביותר שורדים. לפי מחקרים אמפתיה, אכפתיות ושיטות לא אלימות הם אלה שישלטו בעולם של המחר
דינה גורדון | 30 באוגוסט 2016 | פסיכולוגיה | 11 דק׳
The Power Paradox: How we Gain and Loose Influence, by Dacher Keltner (2016)
מאות תנועות מחאה פוליטיות התרחשו ברחבי העולם בשנים 2006-2000, ביניהן בסרביה, באוקראינה ובמדגסקר. חלקן נקטו בפעולות אלימות כמו פיגועים, רצח ועינויים. אחרות השתמשו בפעולות לא אלימות כמו צעדות, עצומות וחרם. אילו מהן הצליחו ואילו נכשלו?
דאקר קלטנר טוען בספרו החדש ״פרדוקס הכוח״ (2016), שמתוך 323 תנועות מחאה שחוקרים ניתחו, לאלו שנקטו בפעולות לא אלימות היה פי שניים יותר סיכוי להגיע להישגים פוליטיים, לזכות בתמיכה רחבה של הציבור במדינתם ולתרום לנפילתם של משטרים עריצים.
בדוגמה מסוג אחר קלטנר מספר על היסטוריונים שדירגו את מידת ההשפעה של המורשת של נשיאי ארה״ב. נמצא שהמורשת שהשאיר אברהם לינקולן היא המפוארת, המשפיעה וארוכת הימים ביותר: בתקופת כהונתו בוטלה העבדות, והוא עצמו היה ידוע כאדם ישר, צנוע ונעים הליכות. כינו אותו ״אייב הישר״.
קלטנר הוא פרופ׳ לפסיכולוגיה באוניברסיטת ברקלי, ארה״ב. בשפה קולחת ועשירה, הוא מתאר את העולם החדש שבו השליטה וההשפעה בחברה יוענקו על ידי האזרחים לאנשים בעלי אמפתיה, אכפתיות ודאגה לטובת הכלל. לדבריו יש ראיות לכך שאנחנו כבר ממש בדרך לשם, מתוך מחקרים שהוא ואחרים עשו בעשורים האחרונים בארגונים פיננסיים, בארגונים חברתיים ובצבא.
דאקר קלטנר
לקלטנר יש רקורד מרשים. נוסף על המשרה שלו באוניברסיטה הוא גם יועץ לארגונים כמו גוגל, פייסבוק, פיקסאר ואחרים. לכן כל כך מפתה להאמין למציאות הכמעט אוטופית שהוא מצייר, בימים שבהם כמעט כל מה שאנחנו רואים סביבנו בפוליטיקה ובעסקים הוא ממש הפוך.
״הסיבה לסתירה הזאת כביכול היא, שאנחנו נמצאים בתהליך איטי של שינוי היסטורי״, הוא אומר לאפוק טיימס. לטענתו כבר יותר מ-500 שנה שולטת בעולם המורשת שהשאיר לנו מקיאוולי בספרו ״הנסיך״, לפיו הדרך היחידה להשיג שינוי וכוח היא באמצעות שימוש בכוח, באלימות, במניפולציות, בתככים ובשקרים.
״׳הנסיך׳ מככב עד היום ברשימת 100 הספרים בעלי ההשפעה הרבה ביותר שנכתבו אי פעם, ובין קוראיו הנלהבים ביותר היו עריצים ידועים כמו המצביא האנגלי אוליבר קרומוול, נפוליאון הצרפתי, ביסמרק הפרוסי, וקרובים יותר לזמננו, היטלר וסטלין. אבל מפתיע יותר לדעת שקוראים אותו עד היום גם מאות אלפי סטודנטים בבתי ספר למנהל עסקים ולפוליטיקה וממשל ברחבי העולם״.
לטענת קלטנר צריך להבין שמקיאוולי חי בפירנצה, איטליה, באחת התקופות האלימות ביותר בהיסטוריה. ״אונס היה מקובל, עינויים היו מופע ציבורי, לא היה מושג של זכויות אדם או חופש דיבור, לא הייתה תקשורת חוקרת ומעט מאוד אנשים ידעו לקרוא״. לדעת רבים התורה של מאקיאוולי מטיפה לחוסר מוסר ולהתרחקות מערכים בסיסיים כמו צדק, מתינות, טוב לב ואהבה לאזרחים, ובלשונו של הפילוסוף הגרמני-אמריקני ליאו שטראוס, ״מקיאוולי הוא מורה הרשע״.
מאז זמנו של מקיאוולי, טוען קלטנר, התרחשו דברים רבים ששינו את פני החברה בארה״ב והשפיעו במידות שונות על כל העולם – העבדות בוטלה, נשים קיבלו זכות בחירה, זכויות אדם וחופש הדיבור הם מושגים מקובלים – וכולם הושגו על ידי אנשים שלא היה להם שום כוח פוליטי, כלכלי או צבאי. הם שינו את העולם ללא כפייה. ״הדור הצעיר היום צמא יותר מתמיד לראות אנשים כאלה בעמדות של מנהיגות״.
אבל בדרך לאוטופיה של קלטנר קיים מכשול רציני, כפי שהוא מציין: גם אותם אנשים שמקבלים כוח והשפעה בזכות האכפתיות והדאגה שלהם לכלל, מתחילים להשתמש בו לרעה כאשר הם מגיעים לראש הפירמידה, פוליטית, כלכלית או חברתית. וזהו פרדוקס הכוח, שידוע כבר מזמנים עתיקים – כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט.
אבל אם פרדוקס הכוח אינו חדש ואינו מפתיע, הרי שקלטנר מזכיר לנו בצדק שאנחנו לא מתייחסים למשמעות המלאה שלו: אנחנו מקווים להביא לשינוי כאשר אנחנו בוחרים או ממנים לתפקידי מנהיגות אנשים שטובת הכלל לנגד עיניהם, אבל בדיוק בעמדת המנהיגות הם מאבדים את התכונות שבגללן הם נבחרו (חידון טריוויה: תנו דוגמאות מימין ומשמאל בפוליטיקה ובעסקים בישראל).
כדי למנוע את הנפילה לתוך השימוש לרעה בכוח, קלטנר מציע לשים לב לסימני ההזהרה הקטנים בדרך לנפילה: ״אנשים שנהנים מעמדות של שררה מתחילים להיות ממוקדים בעצמם ומאבדים את היכולת לראות אחרים, הם נוטים לשקר ולרמות, לדבר בגסות ולקלל, לנהוג בפראות ולנהל פרשיות אהבים״.
בגלל התזכורת הזאת, והטיפים לזיהוי סימני ההזהרה, מומלץ לקרוא.
החיבוריות של קאנה
תשכחו מגבולות מדיניים או מכוח צבאי. מה שיקבע את מאזן הכוחות בעולם הוא מושג חדש – ״חיבוריות״
Connectography: Mapping the Future of Global Civilization by Parag Khanna (2016)
אם אתם רוצים להבין אילו כוחות יעצבו את עולמנו, ומה יקרה באירופה, באסיה ובמזרח התיכון, אתם חייבים להתחיל לחשוב במונחים של ״חיבוריות״, טוען פאראג קאנה, שמגדיר את עצמו כמומחה ליחסים בין-לאומיים. קאנה שימש כפרשן בסי-אן-אן, וכיום הוא חוקר באוניברסיטה הלאומית של סינגפור שחיבר רבי מכר, ביניהם How To Run The World (2011).
מה זה ״חיבוריות״? קאנה מסביר שתהליך הגלובליזציה מאפשר לבנות כיום תשתיות חובקות עולם, שעליהן נעים בקלות ובמהירות בני אדם, סחורות, כספים ומידע. תחשבו בתור התחלה על האינטרנט ועל רכבות מהירות. החיבוריות הזו נמצאת כעת בשלב הראשון שלה.
בשלב הבא שלה נראה, לטענתו, תשתיות הרבה יותר שאפתניות: גשרים שיחברו בין ערב הסעודית לאפריקה, מנהרה מסיביר לאלסקה, צוללות נושאות כבלים תת ימיים שיחברו בין לונדון לטוקיו, ורשת חשמל שתעביר אנרגיה סולרית ממדבר סהרה, מתחת לים התיכון, לאירופה.
אבל זה לא העיקר. החיבוריות הזו, על פי קאנה, יוצרת חברה גלובלית יותר ומחוברת יותר שבה גבולות מדיניים מאבדים מחשיבותם. שבה מדינות ותאגידים בין-לאומיים מתחרים על משאבים ועל ידע, ו״מגה-ערים״ הופכות למרכזי כוח חשובים יותר ממדינות. למעשה, נתיבי סחר יהיו מקור כוח חשוב יותר מכוחות צבאיים – שמטרתם העיקרית תהיה לשמור על נתיבי הסחר.
ייתכן, אבל מי שיעמיק בספרו של קאנה ובתפיסותיו יגלה שהוא נותן לדמיונו הפעם לרוץ אולי מהר מדי, ונוטה להתעלם מאירועים שקורים במציאות.
בחלק שדן באזור שלנו למשל, הוא כותב ״המעלות של סובלנות ודו-קיום יגיעו למזרח התיכון דרך שילוב של מיפוי מחודש ותלות הדדית בנתיבי אספקה״.
פאראג קאנה | תמונה: Kreg-Holt
בשיחה טלפונית שערכתי איתו כדי לרדת לעומק העניין, הוא התייחס למפעלים הישראלים שנבנים ביו״ש כאמצעים היוצרים ״חיבוריות״ עם שכננו ותלות הדדית, ולמאגרי הגז בים כנכסים אסטרטגיים שיאלצו את מדינות האזור ״להתחבר״ לישראל. אבל מעבר לזה הוא התקשה לתת הסבר רחב יותר לגבי העתיד הוורוד שהוא מצייר, שבו טריטוריות וגבולות מאבדים מחשיבותם.
טענה שגורמת להרים גבה במיוחד בתקופה שבה רוסיה סיפחה את חצי האי קרים, והסכסוכים הטריטוריאליים בים סין הדרומי הולכים ומתחזקים.
לפי קאנה, בעולם העתידי הכוחות המחברים יגברו על הכוחות המפרידים בין מדינות. לטענתו האיחוד האירופי הוא דוגמה מצוינת למודל שמצליח לנווט בין כוחות של איחוד ופירוד, אבל דווקא בימים אלה הצביעו בבריטניה על היפרדות מהאיחוד, והאיחוד כולו סובל מקיפאון כלכלי, מפאניקה מגלי הפליטים, וממפלגות ימין קיצוני שעולות ומתחזקות.
טענה נכונה של קאנה היא שהעולם מתקדם לשלב שבו האידאולוגיה של קובעי המדיניות נעלמת בהדרגה ואת מקומה תופסת גישה פרגמטית. החלטות שנגזרו בעבר משיקולים מוסריים מוחלפות עתה בשיקולי רווח והפסד קרים.
אבל כשאני מבקש להבין מה דעתו על כך, הוא מצליח להפתיע אותי. קאנה מאמין שדווקא הגישה שמתעלמת משיקולים מוסריים – היא הגישה המוסרית. מה שמסביר את החלק בשיחתנו שבו הוא טען שכאשר המשטר הסיני דורש ממדינת ישראל לשתוק בנושאי הפרות זכויות אדם בסין, בתמורה לחיזוק ״החיבוריות״ איתו (הקשרים הכלכליים הפרגמטיים עם סין) – על מדינת ישראל להתיישר עם הדרישה.
אחת הטענות נגד יכולתה של ״החיבוריות״ להפוך לכוח המרכזי שיעצב את הדינמיקה הגיאו-פוליטית בעולם, היא שבני אדם לא רוצים להיות רק ״ברגים״ בנתיבי אספקה כלכליים, בין אם הם חומריים ובין אם הם קשורים בהעברת ידע.
בני אדם מחפשים תחושה של זהות הנובעת מהיסטוריה ומתרבות משותפת, וזה חלק מהתפקיד שמדינות ממלאות. אבל לנושא הזה קאנה לא מתייחס בספרו.
בסופו של דבר, ספרו של קאנה רוצה לגרום לקורא להתחבר. גם אליו, וגם אל חזונו. בחלקים מסוימים הוא גם מצליח לעשות את זה בממד מסוים. אבל כשעומדים אותו עם חשיבה מעט יותר לוגית, רעיונות רבים המובעים בו פשוט לא מספיק משכנעים.
