משחק השחמט מתחלק לשלושה שלבים", אמר פעם רב האמן סבלי טרטקובר. "בשלב הראשון אתה מקווה שיהיה לך יתרון. בשלב השני אתה מאמין שיש לך יתרון, ובשלב השלישי אתה יודע שאתה עומד להפסיד".

את התקווה והאמונה הזאת מתרגם שחקן השחמט ל"סיפור" שהוא מספר לעצמו על המשחק, שלא תמיד תואם את המצב האמיתי על הלוח. ככל שהוא שבוי יותר במסגרת הצרה של הסיפור של עצמו, כך הוא מועד יותר לכישלון.

מלכודת עצמית

בתחילת המשחק כאשר מצבת הכלים של שני השחקנים היא שווה, כל שחקן מנסה להשיג איזשהו יתרון, למשל על ידי לקיחת כלי של היריב או על ידי תפיסת נקודה אסטרטגית ממנה אפשר יהיה לשלוט בהתפתחויות של המשחק. בשלב הראשון הזה השחקן מנהל בראשו דיאלוג פנימי שמתבטא לרוב ברמה פשוטה של "אני אשחק א' ואז הוא ישחק ב'" וכך הלאה. כלומר, צעד שלי מול צעד של היריב, לרוב בתוך מסגרת שקשורה לאסטרטגיה מסוימת, למשל כלי שרוצים לתקוף או ניסיון לרכז התקפות סביב המלך של היריב.

ככל שהשחקן מתקדם בתוך השלב הראשון, ומחשב מהלכים של עצמו ותגובות של היריב, הדיאלוג הפנימי הספציפי הופך ל"סיפור שלו" והוא יתקשה מאוד לחשוב על אפשרויות אחרות לפעולה. ככל שהוא נצמד לתמונה הצרה של התכנון שלו הוא יתקשה לפרוץ את המגבלות שהוא יצר לעצמו.

כך מגיעים לשלב השני, שבו השחקן חושב שהסיפור שלו נכון ומאמין שיש לו יתרון, בדומה לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ורוצים להאמין בו. ההחלטות שהוא יעשה בהמשך המשחק יהיו מבוססות על הערכות שמשתלבות עם הסיפור שלו.

אמונה בסיפור העצמי קיימת גם בחיים האמיתיים: בנושאים מדיניים, בנושאים חינוכיים, ולמעשה בכל תחום הדורש קבלת החלטות. כולנו מאמינים, במידה מסוימת, שאם העולם היה מתנהל בהתאם להשקפתנו או בהתאם "לסיפור שלנו" דברים היו מסתדרים באופן הנכון.

ובשחמט כמו בחיים, מגיע השלב השלישי. זהו השלב שבו, לפי טרטקובר, אנחנו מבינים שאנחנו עומדים להפסיד. כי במקום להתנהל לפי המצב האמיתי על הלוח, התנהלנו לפי הסיפור שבנינו בראשנו. ככל שהסיפור שלנו רחוק מהמצב האמיתי על הלוח, כך אנחנו מועדים יותר לכישלון.

איך אפשר לא ליפול למלכודת "הסיפורים של עצמנו"? יש שתי נקודות חשובות שכדאי לזכור. הראשונה היא להודות ש"אני לא יודע" – להודות בפני עצמנו ואחרים שאין לנו את כל התשובות. זה שלב חשוב ולא פשוט. רב האמן הסקוטי ג'ונתן רואסון, מספר שכשהיה שחקן צעיר ומוכשר פגש רב אמן ותיק וחזק ממנו. הקרב בין השניים הסתיים בתיקו מפתיע. לאחר המשחק ישבו שניהם לניתוח המשחק. רואסון שאל את יריבו מה הוא חושב על מצב מסוים וקיבל תשובה: "אני לא יודע, נראה לי שזה כך". ככל שרבו השאלות כך השיב היריב "אני לא יודע".

ככל שהשחקן חזק יותר, יש לו כבוד רב יותר לאינסופיות של משחק השחמט.

הנקודה החשובה השנייה כנגד מלכודת הסיפורים היא אסטרטגיה בה משתמשים במסגרת אימון, הנקראת "אסטרטגיית שק קמח". הרעיון מאחורי אסטרטגיה זו הוא פשוט: מישהו לפניך כבר יישם רעיונות גדולים במשחק, אז למה שלא תלמד מהם? רעיונות של שחקנים גדולים ניתנים ליישום במצבים דומים המופיעים במשחקים תחרותיים בשחמט. נשמע בנאלי? אז זהו שלא.

לא מדובר רק באיסוף או הגדלה של ידע. רוב ספרי השחמט מכוונים להגברת הידע מתוך ההנחה שידע מוביל ליכולת. החיסרון בכך הוא שידע שמשתמשים בו במסגרת של אותה חשיבה יכול לעזור רק עד שלב מסוים. כדי לפרוץ לרמות חשיבה חדשות וגבוהות יותר בשחמט, צריך ללמוד צורות חשיבה חדשות שיתנו לנו נקודת מבט אחרת, כזו שלא הייתה לנו עד היום. כאן מגיעה "אסטרטגיית שק הקמח".

כל שחקן מקצוען בצמרת העולמית לומד כמות עצומה של משחקים מן העבר וההווה במטרה לאתר רעיונות חדשים שניתן להשתמש בהם. אם אתם מתחילים מהיום בגישה כזו בתחום התמחותכם, יש לאן לשאוף. אלוף העולם לשעבר, ולדימיר קראמניק, מספר שהוא עובר בממוצע על עשרת אלפים משחקים בחודש רק בשביל לאתר רעיונות חדשים.