מהן צורות הממשל הטובות ביותר? פילוסופים ניסו לענות על השאלה במשך אלפי שנים. אולם מעטים עשו זאת בבהירות כפי שעשה זאת אריסטו לפני 2,500 שנה בספרו "פוליטיקה" (תורת המדינה).

אריסטו טען שקיימים שישה סוגים של משטרים, ורק שלושה מהם טובים. אך לפני שנצלול אליהם, קצת רקע. אריסטו דמיין "חברה" כאוסף של שותפויות שתחילתן בבית ובמשפחה. משם מתרחבות השותפויות לכמה בתים, לכפר או למושבה, ואז למספר כפרים היוצרים מדינה. השותפות, הוא הסביר, נוצרת מתוך הצורך לחיות באושר, והמדינה גם היא נוצרת באופן טבעי למען מטרה זו. "ברור שאם כל השותפויות מכוונות לאיזה טוב, הרי השותפות שהיא עליונה על כולן ושהיא מקיפה את האחרות כולן, מכוונת, ובמידה יתרה, אל הטוב שהוא עליון על כל. שותפות זו היא הנקראת מדינה והשותפות המדינית", כתב.

מכיוון שלאדם יש דחף טבעי להיקשר בשותפות, אם ברמה האישית של הקמת משפחה, או ברמה החברתית של דאגה להבטחת חברה טובה, הוא הגדיר את האדם בתור יצור מדיני. הוא גם הוסיף שכדי שהאדם יחיה במדינה שטובה לאנשיה, המדינה או השותפות חייבת לקיים חוקים ונורמות מחייבים מבחינה משפטית. זאת מכיוון שבהיעדר מידות טובות, האדם יכול להפוך ליצור מנוול ופראי. לכן "הדין – אמת המידה של מה שצודק – הוא יסוד הסדר של השותפות המדינית", כתב ב"פוליטיקה".

כעת אפשר לצלול לששת סוגי הממשל, אותם מסביר אריסטו באמצעות שימוש במודל המשפחה: בעל, אישה, ילדים ועבדים – כולם משמשים עבורו כמיקרוקוסמוס לחברה כולה.

1. סוג הממשל הראשון שאריסטו מנתח הוא מודל המלוכה. ניתן להבין את תפקידו של המלך, מסביר אריסטו, באמצעות ניתוח היחסים בין אב המשפחה, שמבחינה היררכית אחראי על הבית, לבין בנו, הנמצא תחתיו. אב טוב הוא זה שאחראי לבנו ופועל לטובתו. הוא לעתים יקבל החלטות שבנו לא יאהב, אבל אלו ייעשו תמיד במחשבה על מה שטוב לילד. כך נוהג גם המלך, לפי תפיסתו של אריסטו – הוא מושל תמיד למען הקהילה בכללותה ולא רק למען עצמו ולמען קרוביו.

אם וכאשר המלך מחליט לפעול למען שימור כוחו, הוא הופך לעריץ ("טירן") והמדינה הופכת לרודנית ("טִירַנְיָה"). העריץ משחית את כל המערכת, הורס את הפוליטיקה ואת החוקה והופך הכול בהתאם לרצונו, לטובתו ולטובת קרוביו. מודל כזה של רודנות, טען אריסטו, הוא הגרוע מכל שש שיטות הממשל מכיוון שהוא מגלם את מערכת היחסים שתהיה בין אב המשפחה לעבד ולא בין אב לבנו. דמיינו אב המתייחס לבנו כמו אל עבד – האב לא שולט על בנו כדי להבטיח שיהיו לו חיים מאושרים, אלא כדי להבטיח לעצמו (לאב) חיים מאושרים.

2. הסוג הבא של ממשל הנחשב לחיובי, אחרי מלוכה, הוא אריסטוקרטיה – בה שולטים מספר אנשים ממעמד מסוים, להם מוסריות גבוהה. הם מנהלים את המדינה לטובת כלל האזרחים, ולא רק עבור עצמם.

על פי תפיסתו של אריסטו, כאריסטוקרט אתה לא צריך רק שתהיה לך רמה גבוהה של מוסר, אלא אתה גם צריך ליישם אותו. כאשר אריסטוקרטים שולטים בחברה אך פועלים למען עצמם או למען האינטרסים של חבריהם, קמה אוליגרכיה – צורה רעה נוספת של שלטון. בדרך כלל העשירים או החזקים בחברה יעמדו בראש משטר כזה. הם לא יתעניינו בשאר אנשי הקהילה, אלא רק באנשים מהמעמד שלהם.

האריסטוקרטיה מושווית בעיני אריסטו ליחסים בין בעל לאשתו. תפקיד האריסטוקרט לדאוג שכל אחד מחברי הבית, הקהילה או המדינה יוכל למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, ויקבל את המשאבים הנחוצים עבור זה. כך פועל האריסטוקרט לטובת העם. אריסטוקרט רע הוא זה המועל בתפקידו, וכמו בעל המנסה בכוח לשלוט בבעלי הבית, כך הוא מנסה לשלוט באשתו ומתייחס אליה כעבד (כמו הברברים לדברי אריסטו). "אריסטוקרט" כזה מוביל לשחיתות ולדיכוי, והופך את הבית לאוליגרכיה.

3. מודל הממשל החיובי השלישי הוא "פוליטיאה" – דמוקרטיה של "בעלי סגולה". בממשל כזה, במקום לתת לבעלי המעמד הגבוה לשלוט, כפי שקורה באריסטוקרטיה, נותנים לאנשי עם נבחרים לשלוט. בדרך כלל אלה בעלי נכסים הנחשבים "עממיים" יותר ביחס לאריסטוקרטים.

גם למודל הממשל הזה יש צורה מנוונת, שהיא דמוקרטיה ישירה (כשם שהאוליגרכיה היא הצורה המנוונת של אריסטוקרטיה). בדמוקרטיה הישירה בתקופתו של אריסטו, האזרחים היו הריבון המלא של המדינה. הם מילאו תפקידים מרכזיים גם ברשות המבצעת, גם ברשות המחוקקת וגם ברשות השופטת. זאת בשונה מהדמוקרטיה הייצוגית המקובלת בימינו, בה האזרחים מעורבים בנעשה במדינה באמצעות הנציגים שהם בוחרים.

כדי להסביר מדוע דמוקרטיה כזו היא ניוון רע של מודל הממשל הזה, משתמש אריסטו שוב במבנה המשפחה. נניח שהאחים במשפחה רוצים לחיות בדמוקרטיה, הם רוצים להיות שווים ושתהיה להם אמירה שווה ב"רשות המבצעת" או "בגוף" המקבל את ההחלטות בבית. בבתים כאלה ה"מאסטר" או האדם האחראי לניהול הבית נחלש, וכאשר האחראי על הבית חלש, חברי המשפחה יכולים "למשוך את השמיכה" לכל כיוון שחפץ ליבם.

על פי תפיסתו של אריסטו, דמוקרטיה כזו, המאמינה בשוויון בין כל האזרחים, מזלזלת בהבדלים הנובעים מערכם הסגולי של בני האדם. כפי שקיימים הבדלים בין דיירי הבית – בגיל, באופי, בהעדפות, ביכולות, באינטליגנציה, בניסיון החיים, ועוד – כך קיימים במדינה הבדלים בקרב האזרחים. במקרים מסוימים אנשים הם שווים, למשל במידת החופש שלהם, אך במקרים אחרים הם לא, למשל בידע או בהשכלה שלהם. אם ניתן לאחים הצעירים בבית זכות החלטה שווה לזו של הוריהם, אין לדעת מה יקרה. אולי הם יחליטו על חלוקה לא יעילה של כספי הבית. אולי יביאו, עקב בורותם, לפשיטת רגל או לאסון אחר.

אריסטו נותן את הדוגמה הבאה: "אם העניים [במדינה] בגלל עדיפותם המספרית, מחלקים ביניהם את רכוש עשירים, האם אין בזה אי-צדק? 'אבל בשם זאוס, הריבון קיבל החלטה על פי הדין!' הם אומרים. על מה עוד נוכל לומר שהוא עוול שאין גרוע ממנו?"

אין המדובר רק בעניים מול עשירים, אלא באופן כללי ברבים מול מעטים, כפי שקורה בדמוקרטיה. "כאשר הרוב מחלקים ביניהם את רכוש המיעוט, ניכר בעליל שהם משחיתים את המדינה", הוסיף אריסטו, שגם הציג צדדים חיוביים לדמוקרטיה כזו. למשל הוא אמר: "באשר לטענה כי מוטב שהריבון יהיה ההמון, ולא האנשים הטובים ביותר, שהם גם המיעוט, אפשר לומר כי אמנם יש בדבר קושי, אבל אולי יש בו גם אמת. שכן אף על פי שכל אחד ואחד בהמון אינו איש דגול, אפשר שבכל זאת, עם התאגדם יחד, הם טובים מהללו, לא בבחינת יחידים, אלא בבחינת מכלול […] מאחר שהם רבים אפשר שלכל איש יש מקצת המעלות והתבונה וכשהם חוברים יחד ההמון כאילו הופך לאדם אחד בעל רגליים וידיים רבות ורב-חושים, וכן גם באשר למנהגים ולחשיבה".

אריסטו מחדד שכל עוד מטרת השולטים היא טובת הכלל, ממשלם יהיה נכון, אם הוא מלוכני, אריסטוקרטי או פוליטיאה. אך ברגע שמתרחשת סטייה מכך והשולטים מתחילים לדאוג לעצמם, הם הופכים בהדרגה לצורות הרעות של משטרם. מבין שלוש שיטות הממשל הגרועות ביותר, לדעת אריסטו דמוקרטיה היא הגרועה פחות – היא עדיפה מאוליגרכיה, ואוליגרכיה עדיפה מרודנות (טירניה).

עם זאת, אריסטו אינו קובע באופן נחרץ איזה מודל ממשל הוא הטוב ביותר. בתנאים מסוימים, הוא אומר, עדיפה מלוכה, ובתנאים אחרים עדיפה אריסטוקרטיה או פוליטיאה. בכל זאת, נראה כי בתנאים ריאליים, בהם אין לצפות מכולם לסגולה טובה, אריסטו נוטה לתמוך באריסטוקרטיה – שלטון בו ממונים מעטים בעלי סגולה טובה וכישורים מתאימים למשול או להשתתף בשלטון – לטובת כלל האזרחים.