לא מדובר בקורונה, אלא בפדופיליה
מאיה מזרחי | 6 בדצמבר 2022 | מחשבות | 7 דק׳
בעולם מכה מגפה שקטה המגיעה גם לישראל
על פי "הסוכנות הלאומית לפשע" של בריטניה (NCA), בממלכה המאוחדת מסתובבים עד כ-800,000 פדופילים. כריס פרימונד (Farrimond), מנהל הסוכנות, חשף את הנתון המזעזע במהלך מסיבת עיתונאים. לדבריו, מדובר באיום הממשיך לגדול ו"עדיין לא הגיע לשיאו". ב-2021 ביצעה הסוכנות שבניהולו 10,181 מעצרים שהצילו לדבריו כ-14,447 ילדים – עלייה של 15 אחוז לעומת השנה הקודמת.
עם זאת, פרימונד הודה שנשארה להם עוד עבודה רבה וכי הרעיון לפיו ניתן לרפא אנשים מפדופיליה נראה לו קשה מאוד ליישום. "אנחנו מגלים כל כך הרבה אנשים שעושים זאת שוב מיד אחרי שהם משתחררים מהכלא", אמר והצביע על הקטליזטור המרכזי – האינטרנט. אם בעבר הפדופילים היו מבודדים אחד מהשני, האינטרנט היום מספק פלטפורמה תומכת שבה "אנשים בעלי דעות כאלה נפגשים ומשכנעים זה את זה שזה נורמלי ואז זה מסלים. הם יחפשו וימצאו ילדים ברשת או באפליקציות ויצרו איתם קשר".
באוקטובר השנה פורסם דוח חקירה של ארגון IICSA (The Independent Inquiry into Child Sexual Abuse) בבריטניה שחקר בשבע השנים האחרונות את נושא ההתעללות בילדים בבריטניה. הדוח הציג "תמונה מחרידה" של התעללות באנגליה ובוויילס – הוא הראה שהטיפול בנושא הוזנח, וקבע כמה המלצות לאכיפה בנושא. פרופ' אלכסיס ג'יי (Alexis Jay) שעמדה בראש החקירה, טוענת שקיים "מעט מאוד מידע זמין בנושא פדופילים והמניעים שלהם" וממליצה ליצור מסד נתונים של פדופילים שיעזור למנוע מקרים חוזרים.
פדופיליה, כמובן, אינה בעיה בבריטניה בלבד, וגם לא נושא השמור לאנשים סוטים שמגיעים משולי החברה. מאוסטרליה, דרך אירלנד וארה"ב, כמרים בכנסייה הקתולית הואשמו בעשורים האחרונים בהתעללות מינית בילדים. השיא הגיע באוקטובר 2021, כאשר פורסם דוח חקירה עצמאי שיזמו כמרים בעלי מצפון בכנסייה הקתולית הצרפתית. הכמרים סרקו במשך שנתיים וחצי רשומות של בתי משפט ומשטרה, ושוחחו עם קורבנות ועדי ראייה. מסקנתם: הכנסייה הקתולית הצרפתית התעללה מינית בכ-216 אלף ילדים, רובם בנים, מאז שנת 1950[1]. מעשה שבוגד באמון שנתן בהם הציבור, בוגד בילדים שחוו התעללות, ובוגד בשליחותם הדתית של הכמרים.
בישראל לא חסרים פדופילים גם כן, אך הנתונים מעורפלים. דוח מבקר המדינה מ-2022 הצביע על כ-190 חשודים בעבירות מין נגד ילדים הפועלים ברשת ומוכרים למשטרה[2]. עם זאת, גונדר משנה אסף זגורי, מפקד יחידת צור האמונה על הפיקוח על עברייני מין ופדופילים ששוחררו מהכלא, אמר ב-2017 כי היחידה מפקחת על 1,217 איש. זגורי הוסיף שבכל שנה שעוברת הם רואים שכמות המשוחררים שצריך לפקח עליהם גדלה ב-10 עד 15 אחוז[3].
לצד אלה יש להוסיף את "הפדופילים השקטים", אלה שעוד לא נתפסו, שמספרם כנראה גבוה משמעותית. מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה בקרב כ-12 אלף בני נוער מצא ב-2016 כי לפחות 1.5 עד 1.7 אחוזים מהם נפגעו מינית על ידי מבוגרים[4]. כשעושים חשבון המספרים מפחידים: אם בישראל היו באותה שנה כ-2.8 מיליון ילדים, פירוש הדבר שהיו גם כ-42 אלף פדופילים, אם כל פדופיל תקף רק ילד אחד. אם נניח שפדופילים רבים תוקפים כמה ילדים, הנתונים עדיין מטרידים מאוד.
למרות הזעזוע שרובנו יכולים לחוש מהתופעה, נשמעים היום גם קולות הפוכים, הקוראים דווקא לנרמל את היחס לפדופילים. בשנות ה-70 היה זה הפילוסוף הצרפתי המשפיע מישל פוקו, שטען כי ילדים מסוגלים להסכים או לסרב לקיום יחסי מין, ולומר אם התנהגו כלפיהם באלימות. לצד כמה עיתונים בצרפת, בהם לה מונד, הגן פוקו על הרעיון של יחסי מין בין מבוגרים לילדים[5]. פוקו אף חתם יחד עם פילוסופים אחרים על עצומה הקוראת לבטל לגמרי את גיל ההסכמה בצרפת שעמד על 15 (לבטל את האיסור על קיום יחסי מין עם בן או בת שגילם קטן מ-15)[6]. בשיחה שנערכה ברדיו France Culture טענו פוקו ושותפיו ליצירת העצומה כי "הסכמה" היא מושג מתחום המשפט שאינו הגיוני בהקשר הזה, שכן "אף לא אחד חותם על חוזה לפני שהוא עושה אהבה"[7].
אחריו הגיעה גייל רובין, פרופ' לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מישיגן, הנחשבת לאחת משלוש מייסדות התיאוריה הקווירית. ב-1999 כתבה רובין בעד נרמול פדופיליה במאמרה "חשיבה על מין: הערות על התיאוריה הרדיקלית של הפוליטיקה של מיניות". לדבריה הפאניקה שנוצרה בחברה החל מסוף שנות ה-70 לגבי ארוטיקה של ילדים, הובילה לחקיקת חוקים נגד כביכול "פורנוגרפיית ילדים". החוקים הטילו מגבלות חמורות על החזקה לצרכים פרטיים של חומרים המראים ילדים עירומים או של ילדים המעורבים בפעילות מינית, עובדה שרובין מחתה נגדה. "החוקים שנוצרו עקב הפאניקה של פורנו ילדים הם חולים ומוטעים. הם מייצגים שינויים מרחיקי לכת ברגולציה על התנהגות מינית ומבטלים חירויות אזרחיות מיניות חשובות", כתבה[8].
Shutterstock
רובין גם הביאה דוגמה – צלמת בשם ג'קלין ליווינגסטון שלימדה באוניברסיטת קורנל בסוף שנות ה-70. "ליווינגסטון פוטרה ב-1978 לאחר שהציגה תמונות של זכרים עירומים שכללו תמונות של בנה בן השבע מאונן. […] כמו הקומוניסטים וההומוסקסואלים בשנות ה-50, אוהבי ילדים עוברים סְטִיגְמָטִיזַצְיָה גדולה כל כך, שקשה למצוא אנשים שיגנו על חירויות האזרח שלהם, שלא לדבר על האוריינטציה הארוטית שלהם", כתבה[9]. לדעתה אין הבדל בין "אוהבי ילדים" (פדופילים) להומוסקסואלים או לקומוניסטים – כולם "היו קורבנות של ציד מכשפות פראי ולא ראוי"[10].
רובין נשענה על רעיונותיו של פוקו כדי להציע "תיאוריה רדיקלית של סקס" שתחליף את החוקים ואת היחס הנוקשה כלפי חריגים (פדופילים למשל). לטענתה "החוק אכזרי במיוחד בשמירה על הגבול שבין 'תום' של ילדים למיניות של 'מבוגרים'. במקום להכיר במיניות של הצעירים, ולנסות לספק אותה בצורה אכפתית ואחראית, התרבות שלנו מכחישה ומענישה אינטרסים ופעילויות ארוטיים על ידי כל אדם הנמצא מתחת לגיל ההסכמה"[11].
אלין ווקר, פרופ' באוניברסיטת אולד דומיניון (ODU) בווירג'יניה, קראה בנובמבר 2021 גם היא לבטל את הסטיגמה נגד פדופילים. בריאיון שפורסם עם הפרופ' לסוציולוגיה, המגדירה עצמה א-בינארית, הבהירה ווקר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי משיכה לקטינים היא לגיטימית, כל עוד הפדופיל אינו "פועל על פיה", כלומר ניגש לילד ומנסה להתקרב אליו.
הלוגיקה של פרופ' ווקר היא שפדופילים הם אנשים החשים משיכה לקטינים מבלי שביקשו זאת. הם אינם יודעים מדוע הם חשים אליהם תשוקה עזה, אלא רק יודעים שהיא קיימת. "אף לא אחד יכול לשלוט למי הוא נמשך", היא אמרה. "מנקודת מבטי, אין מוסר או חוסר מוסר הקשור במשיכה למישהו".
הלוגיקה המעוותת הזו אינה מקרה פרטי. במאי 2018 עלתה להרצות על הבמה באירוע טד (TEDx) באוניברסיטת וירצבורג שבגרמניה מרים היין (Mirjam Heine), סטודנטית לרפואה, שסיפרה על בחור בן 19 בשם ג'ונאס הנמשך מינית לילדות בגיל 6 עד 12. "תנו לי להיות ברורה כאן", אמרה היין, "פגיעה בילדים זה דבר שגוי בלי כל ספק. אבל פדופיל שאינו פוגע בילדים לא עושה שום דבר רע".
היין המשיכה: "לפי המחקר העכשווי, פדופיליה היא נטייה מינית שאיננה ניתנת לשינוי, בדיוק כמו הטרוסקסואליות. אף אחד לא בוחר להיות פדופיל. אף אחד לא יכול להפסיק להיות אחד שכזה… [לכן] אנו חייבים לקבל החלטה. האם זו אחריותנו להתגבר על הרגשות השליליים שלנו לגבי פדופילים, ולהתייחס אליהם באותו כבוד שאנו מתייחסים לאנשים אחרים? אנו צריכים לקבל שפדופילים הם אנשים שלא בחרו את המיניות שלהם, ושלא כמו כולנו, הם לא יוכלו לחיות בחופשיות אם ירצו לנהל חיים ישרים". בפשטות, היין טענה שעלינו לקבל את הנטייה המינית של פדופילים, מכיוון שהם נולדו כך.
קבלה של פדופילים אינה תסריט עתידני בדיוני, אלא הכיוון שאליו צועד המין האנושי תוך שימוש בהיגיון מעוות. סטייסי לנגטון, אם לשישה שחיה בצפון מדינת וירג'יניה שבארה"ב, סיפרה בריאיון למגזין אפוק כי בשלל בתי ספר ציבוריים בארה"ב מונגשת היום לילדים ספרות מינית, לעתים על גבול הפדופיליה. בספריית בית הספר של בנה, במחוז פיירפקס, מנגישים לילדיה ספרים לא ראויים כמו "נער מכסחת הדשא" (Lawn Boy). הספר כולל סצנה של גבר מבוגר הנזכר במפגש מיני שחווה בכיתה ד' עם תלמיד אחר בן גילו. ספר אחר הוא "זיכרונותיה של ג'נדרקוויר" (Gender Queer: A Memoir) – רומן גרפי ובו תמונות בסגנון קומיקס, הכולל תמונה של אקט פדופילי.
אין להקל ראש בתופעה ולטעון שזה שם, רחוק מאיתנו. כפי שהוכיחה "מהפכת התרבות" המגדרית-זהותית-שפתית-מינית השוטפת בשנים האחרונות את ארה"ב, מה שקורה שם מגיע מהר מאוד אלינו.
***
מעורר מחשבה? נשמח לשמוע מכם. לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו: [email protected]
| .1 | BBC, "French Church abuse: 216,000 children were victims of clergy – inquiry", October 2021 |
|---|---|
| .2 | ישראל היום, "דוח מבקר המדינה: עשרות פדופילים מסוכנים לא עברו מעקב משטרתי ברשת", פברואר 2022 |
| .3 | הוועדה לזכויות הילד, "75 אחוזים מ-1,200 עברייני המין המפוקחים פגעו בקטינים", אתר הכנסת, דצמבר 2017 |
| .4 | https://catrc.haifa.ac.il/images/triana/—2016.pdf |
| .5 | https://www.nytimes.com/2020/01/07/world/europe/france-pedophilia-gabriel-matzneff.html |
| .6 | http://www.dolto.fr/fd-code-penal-crp.html |
| .7 | https://www.uib.no/sites/w3.uib.no/files/attachments/foucaultdangerchildsexuality_0.pdf |
| .8 | Gayle S. Rubin, "Thinking Sex: Notes for a Radical Theory of the Politics of Sexuality", in: R. G. Parker & P. Aggleton, Culture, Society and Sexuality: A Reader (Psychology Press, 1999), p-146 |
| .9 | Gayle S. Rubin, "Thinking Sex: Notes for a Radical Theory of the Politics of Sexuality", in: R. G. Parker & P. Aggleton, Culture, Society and Sexuality: A Reader (Psychology Press, 1999), p-147 |
| .10 | Gayle S. Rubin, "Thinking Sex: Notes for a Radical Theory of the Politics of Sexuality", in: R. G. Parker & P. Aggleton, Culture, Society and Sexuality: A Reader (Psychology Press, 1999), p-147 |
| .11 | Gayle S. Rubin, "Thinking Sex: Notes for a Radical Theory of the Politics of Sexuality", in: R. G. Parker & P. Aggleton, Culture, Society and Sexuality: A Reader (Psychology Press, 1999), p-158 |
PA Images/Alamy Stock Photo
עוד כתבות של מאיה מזרחי
בעולם מכה מגפה שקטה המגיעה גם לישראל
לא מדובר בקורונה, אלא בפדופיליה
מאיה מזרחי | 6 בדצמבר 2022 | מחשבות | 3 דק׳
PA Images/Alamy Stock Photo
על פי "הסוכנות הלאומית לפשע" של בריטניה (NCA), בממלכה המאוחדת מסתובבים עד כ-800,000 פדופילים. כריס פרימונד (Farrimond), מנהל הסוכנות, חשף את הנתון המזעזע במהלך מסיבת עיתונאים. לדבריו, מדובר באיום הממשיך לגדול ו"עדיין לא הגיע לשיאו". ב-2021 ביצעה הסוכנות שבניהולו 10,181 מעצרים שהצילו לדבריו כ-14,447 ילדים – עלייה של 15 אחוז לעומת השנה הקודמת.
עם זאת, פרימונד הודה שנשארה להם עוד עבודה רבה וכי הרעיון לפיו ניתן לרפא אנשים מפדופיליה נראה לו קשה מאוד ליישום. "אנחנו מגלים כל כך הרבה אנשים שעושים זאת שוב מיד אחרי שהם משתחררים מהכלא", אמר והצביע על הקטליזטור המרכזי – האינטרנט. אם בעבר הפדופילים היו מבודדים אחד מהשני, האינטרנט היום מספק פלטפורמה תומכת שבה "אנשים בעלי דעות כאלה נפגשים ומשכנעים זה את זה שזה נורמלי ואז זה מסלים. הם יחפשו וימצאו ילדים ברשת או באפליקציות ויצרו איתם קשר".
באוקטובר השנה פורסם דוח חקירה של ארגון IICSA (The Independent Inquiry into Child Sexual Abuse) בבריטניה שחקר בשבע השנים האחרונות את נושא ההתעללות בילדים בבריטניה. הדוח הציג "תמונה מחרידה" של התעללות באנגליה ובוויילס – הוא הראה שהטיפול בנושא הוזנח, וקבע כמה המלצות לאכיפה בנושא. פרופ' אלכסיס ג'יי (Alexis Jay) שעמדה בראש החקירה, טוענת שקיים "מעט מאוד מידע זמין בנושא פדופילים והמניעים שלהם" וממליצה ליצור מסד נתונים של פדופילים שיעזור למנוע מקרים חוזרים.
פדופיליה, כמובן, אינה בעיה בבריטניה בלבד, וגם לא נושא השמור לאנשים סוטים שמגיעים משולי החברה. מאוסטרליה, דרך אירלנד וארה"ב, כמרים בכנסייה הקתולית הואשמו בעשורים האחרונים בהתעללות מינית בילדים. השיא הגיע באוקטובר 2021, כאשר פורסם דוח חקירה עצמאי שיזמו כמרים בעלי מצפון בכנסייה הקתולית הצרפתית. הכמרים סרקו במשך שנתיים וחצי רשומות של בתי משפט ומשטרה, ושוחחו עם קורבנות ועדי ראייה. מסקנתם: הכנסייה הקתולית הצרפתית התעללה מינית בכ-216 אלף ילדים, רובם בנים, מאז שנת 1950[1]. מעשה שבוגד באמון שנתן בהם הציבור, בוגד בילדים שחוו התעללות, ובוגד בשליחותם הדתית של הכמרים.
בישראל לא חסרים פדופילים גם כן, אך הנתונים מעורפלים. דוח מבקר המדינה מ-2022 הצביע על כ-190 חשודים בעבירות מין נגד ילדים הפועלים ברשת ומוכרים למשטרה[2]. עם זאת, גונדר משנה אסף זגורי, מפקד יחידת צור האמונה על הפיקוח על עברייני מין ופדופילים ששוחררו מהכלא, אמר ב-2017 כי היחידה מפקחת על 1,217 איש. זגורי הוסיף שבכל שנה שעוברת הם רואים שכמות המשוחררים שצריך לפקח עליהם גדלה ב-10 עד 15 אחוז[3].
לצד אלה יש להוסיף את "הפדופילים השקטים", אלה שעוד לא נתפסו, שמספרם כנראה גבוה משמעותית. מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה בקרב כ-12 אלף בני נוער מצא ב-2016 כי לפחות 1.5 עד 1.7 אחוזים מהם נפגעו מינית על ידי מבוגרים[4]. כשעושים חשבון המספרים מפחידים: אם בישראל היו באותה שנה כ-2.8 מיליון ילדים, פירוש הדבר שהיו גם כ-42 אלף פדופילים, אם כל פדופיל תקף רק ילד אחד. אם נניח שפדופילים רבים תוקפים כמה ילדים, הנתונים עדיין מטרידים מאוד.
למרות הזעזוע שרובנו יכולים לחוש מהתופעה, נשמעים היום גם קולות הפוכים, הקוראים דווקא לנרמל את היחס לפדופילים. בשנות ה-70 היה זה הפילוסוף הצרפתי המשפיע מישל פוקו, שטען כי ילדים מסוגלים להסכים או לסרב לקיום יחסי מין, ולומר אם התנהגו כלפיהם באלימות. לצד כמה עיתונים בצרפת, בהם לה מונד, הגן פוקו על הרעיון של יחסי מין בין מבוגרים לילדים[5]. פוקו אף חתם יחד עם פילוסופים אחרים על עצומה הקוראת לבטל לגמרי את גיל ההסכמה בצרפת שעמד על 15 (לבטל את האיסור על קיום יחסי מין עם בן או בת שגילם קטן מ-15)[6]. בשיחה שנערכה ברדיו France Culture טענו פוקו ושותפיו ליצירת העצומה כי "הסכמה" היא מושג מתחום המשפט שאינו הגיוני בהקשר הזה, שכן "אף לא אחד חותם על חוזה לפני שהוא עושה אהבה"[7].
אחריו הגיעה גייל רובין, פרופ' לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מישיגן, הנחשבת לאחת משלוש מייסדות התיאוריה הקווירית. ב-1999 כתבה רובין בעד נרמול פדופיליה במאמרה "חשיבה על מין: הערות על התיאוריה הרדיקלית של הפוליטיקה של מיניות". לדבריה הפאניקה שנוצרה בחברה החל מסוף שנות ה-70 לגבי ארוטיקה של ילדים, הובילה לחקיקת חוקים נגד כביכול "פורנוגרפיית ילדים". החוקים הטילו מגבלות חמורות על החזקה לצרכים פרטיים של חומרים המראים ילדים עירומים או של ילדים המעורבים בפעילות מינית, עובדה שרובין מחתה נגדה. "החוקים שנוצרו עקב הפאניקה של פורנו ילדים הם חולים ומוטעים. הם מייצגים שינויים מרחיקי לכת ברגולציה על התנהגות מינית ומבטלים חירויות אזרחיות מיניות חשובות", כתבה[8].
Shutterstock
רובין גם הביאה דוגמה – צלמת בשם ג'קלין ליווינגסטון שלימדה באוניברסיטת קורנל בסוף שנות ה-70. "ליווינגסטון פוטרה ב-1978 לאחר שהציגה תמונות של זכרים עירומים שכללו תמונות של בנה בן השבע מאונן. […] כמו הקומוניסטים וההומוסקסואלים בשנות ה-50, אוהבי ילדים עוברים סְטִיגְמָטִיזַצְיָה גדולה כל כך, שקשה למצוא אנשים שיגנו על חירויות האזרח שלהם, שלא לדבר על האוריינטציה הארוטית שלהם", כתבה[9]. לדעתה אין הבדל בין "אוהבי ילדים" (פדופילים) להומוסקסואלים או לקומוניסטים – כולם "היו קורבנות של ציד מכשפות פראי ולא ראוי"[10].
רובין נשענה על רעיונותיו של פוקו כדי להציע "תיאוריה רדיקלית של סקס" שתחליף את החוקים ואת היחס הנוקשה כלפי חריגים (פדופילים למשל). לטענתה "החוק אכזרי במיוחד בשמירה על הגבול שבין 'תום' של ילדים למיניות של 'מבוגרים'. במקום להכיר במיניות של הצעירים, ולנסות לספק אותה בצורה אכפתית ואחראית, התרבות שלנו מכחישה ומענישה אינטרסים ופעילויות ארוטיים על ידי כל אדם הנמצא מתחת לגיל ההסכמה"[11].
אלין ווקר, פרופ' באוניברסיטת אולד דומיניון (ODU) בווירג'יניה, קראה בנובמבר 2021 גם היא לבטל את הסטיגמה נגד פדופילים. בריאיון שפורסם עם הפרופ' לסוציולוגיה, המגדירה עצמה א-בינארית, הבהירה ווקר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי משיכה לקטינים היא לגיטימית, כל עוד הפדופיל אינו "פועל על פיה", כלומר ניגש לילד ומנסה להתקרב אליו.
הלוגיקה של פרופ' ווקר היא שפדופילים הם אנשים החשים משיכה לקטינים מבלי שביקשו זאת. הם אינם יודעים מדוע הם חשים אליהם תשוקה עזה, אלא רק יודעים שהיא קיימת. "אף לא אחד יכול לשלוט למי הוא נמשך", היא אמרה. "מנקודת מבטי, אין מוסר או חוסר מוסר הקשור במשיכה למישהו".
הלוגיקה המעוותת הזו אינה מקרה פרטי. במאי 2018 עלתה להרצות על הבמה באירוע טד (TEDx) באוניברסיטת וירצבורג שבגרמניה מרים היין (Mirjam Heine), סטודנטית לרפואה, שסיפרה על בחור בן 19 בשם ג'ונאס הנמשך מינית לילדות בגיל 6 עד 12. "תנו לי להיות ברורה כאן", אמרה היין, "פגיעה בילדים זה דבר שגוי בלי כל ספק. אבל פדופיל שאינו פוגע בילדים לא עושה שום דבר רע".
היין המשיכה: "לפי המחקר העכשווי, פדופיליה היא נטייה מינית שאיננה ניתנת לשינוי, בדיוק כמו הטרוסקסואליות. אף אחד לא בוחר להיות פדופיל. אף אחד לא יכול להפסיק להיות אחד שכזה… [לכן] אנו חייבים לקבל החלטה. האם זו אחריותנו להתגבר על הרגשות השליליים שלנו לגבי פדופילים, ולהתייחס אליהם באותו כבוד שאנו מתייחסים לאנשים אחרים? אנו צריכים לקבל שפדופילים הם אנשים שלא בחרו את המיניות שלהם, ושלא כמו כולנו, הם לא יוכלו לחיות בחופשיות אם ירצו לנהל חיים ישרים". בפשטות, היין טענה שעלינו לקבל את הנטייה המינית של פדופילים, מכיוון שהם נולדו כך.
קבלה של פדופילים אינה תסריט עתידני בדיוני, אלא הכיוון שאליו צועד המין האנושי תוך שימוש בהיגיון מעוות. סטייסי לנגטון, אם לשישה שחיה בצפון מדינת וירג'יניה שבארה"ב, סיפרה בריאיון למגזין אפוק כי בשלל בתי ספר ציבוריים בארה"ב מונגשת היום לילדים ספרות מינית, לעתים על גבול הפדופיליה. בספריית בית הספר של בנה, במחוז פיירפקס, מנגישים לילדיה ספרים לא ראויים כמו "נער מכסחת הדשא" (Lawn Boy). הספר כולל סצנה של גבר מבוגר הנזכר במפגש מיני שחווה בכיתה ד' עם תלמיד אחר בן גילו. ספר אחר הוא "זיכרונותיה של ג'נדרקוויר" (Gender Queer: A Memoir) – רומן גרפי ובו תמונות בסגנון קומיקס, הכולל תמונה של אקט פדופילי.
אין להקל ראש בתופעה ולטעון שזה שם, רחוק מאיתנו. כפי שהוכיחה "מהפכת התרבות" המגדרית-זהותית-שפתית-מינית השוטפת בשנים האחרונות את ארה"ב, מה שקורה שם מגיע מהר מאוד אלינו.
***
מעורר מחשבה? נשמח לשמוע מכם. לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו: [email protected]
| .1 | BBC, "French Church abuse: 216,000 children were victims of clergy – inquiry", October 2021 |
|---|---|
| .2 | ישראל היום, "דוח מבקר המדינה: עשרות פדופילים מסוכנים לא עברו מעקב משטרתי ברשת", פברואר 2022 |
| .3 | הוועדה לזכויות הילד, "75 אחוזים מ-1,200 עברייני המין המפוקחים פגעו בקטינים", אתר הכנסת, דצמבר 2017 |
| .4 | https://catrc.haifa.ac.il/images/triana/—2016.pdf |
| .5 | https://www.nytimes.com/2020/01/07/world/europe/france-pedophilia-gabriel-matzneff.html |
| .6 | http://www.dolto.fr/fd-code-penal-crp.html |
| .7 | https://www.uib.no/sites/w3.uib.no/files/attachments/foucaultdangerchildsexuality_0.pdf |
| .8 | Gayle S. Rubin, "Thinking Sex: Notes for a Radical Theory of the Politics of Sexuality", in: R. G. Parker & P. Aggleton, Culture, Society and Sexuality: A Reader (Psychology Press, 1999), p-146 |
| .9 | Gayle S. Rubin, "Thinking Sex: Notes for a Radical Theory of the Politics of Sexuality", in: R. G. Parker & P. Aggleton, Culture, Society and Sexuality: A Reader (Psychology Press, 1999), p-147 |
| .10 | Gayle S. Rubin, "Thinking Sex: Notes for a Radical Theory of the Politics of Sexuality", in: R. G. Parker & P. Aggleton, Culture, Society and Sexuality: A Reader (Psychology Press, 1999), p-147 |
| .11 | Gayle S. Rubin, "Thinking Sex: Notes for a Radical Theory of the Politics of Sexuality", in: R. G. Parker & P. Aggleton, Culture, Society and Sexuality: A Reader (Psychology Press, 1999), p-158 |
