שנה לטבח ה-7 באוקטובר: הזיכרונות, הכאב והתקווה של משפחות הנרצחים

מדינת ישראל מציינת היום שנה לטבח ה-7 באוקטובר. אותו טבח בו איבדו את חייהם ונרצחו כ-1,200 אזרחים ישראלים וזרים ו-251 אנשים נחטפו לרצועת עזה – ילדות וילדים, נשים וגברים, סבתות וסבים, חיילות וחיילים, משפחות שלמות. נכון לאוקטובר 2024 עדיין מוחזקים ברצועת עזה 101 חטופים חיים וחללים.

בשעות הבוקר ייערכו טקסים רבים, לרבות בקיבוץ רעים (מקום מסיבת הנובה), קיבוץ בארי, קיבוץ ניר עוז ואופקים. בשעה 19:00 יחל טקס הזיכרון של משפחות הנרצחים בפארק הירקון, שישודר בשידור חי, ובשעה 21:00 יוקרן טקס הזיכרון הממלכתי שצולם מראש. בשעה 22:00 לפי שעון ישראל יתקיים באו"ם טקס זיכרון שבו ישתתפו שגרירים, דיפלומטים, מובילי דעת קהל ומנהיגים מהקהילה היהודית.

לציון ה-7 באוקטובר, ארבעה אנשים שאיבדו את יקיריהם ומציינים היום שנה להירצחם, שיתפו אותנו בסיפור האישי שלהם ושל בני משפחתם שנרצחו.

נתי גנון, בעלה של שירן ז"ל – עדיין מאושפז במחלקת השיקום של איכילוב

בבוקר ה-7 באוקטובר, הגיע נתי גנון (40), ספר מבת ים, עם אשתו שירן ז"ל וכמה מחבריהם למתחם מסיבת הנובה סמוך לקיבוץ רעים. הוא מספר שעם חדירת המחבלים, הם ניסו להימלט עם חוגגים נוספים – אך במהלך הדרך החוצה מהמתחם שירן נורתה ברגלה, נפצעה ובהמשך נפטרה מפצעיה. נתי נורה בגבו ונשכב על הרצפה עד שהמחבלים התפנו מהזירה. הוא פונה כעבור מספר שעות לבית החולים על ידי כוחות צה"ל. מאז הוא מאושפז במחלקת השיקום של בית החולים איכילוב בתל אביב.

"עברתי לפני שלושה שבועות ניתוח להחלפת ברך, ועוד חודשיים אני אמור לצאת לשיקום יום", הוא מספר. "כרגע אני סובל מכאבים חזקים ברגל, כאבי גב, ומתנייד בעזרת מקל הליכה. אני מקווה שזה ילך וישתפר".

גנון בחר שלא להשתתף בטקס הזיכרון הממלכתי לציון שנה לאירועי ה-7 באוקטובר. "אני לא חושב שצריך לעשות טקסים גרנדיוזיים", הוא אומר. "היה עדיף שהממשלה תשתמש בכסף הזה כדי לעזור למשפחות שצריכות אותו. זה היה משמח ועדיף לכולנו".

גנון מספר כי חמו, בצלאל, הולך להשתתף בטקס האלטרנטיבי של משפחות נפגעי הנובה סמוך לאתר המסיבה. "אני לא נוסע לרעים, כי אני צריך לחזור לשיקום ולחזור לריפוי בעיסוק ולפיזיותרפיה", הוא אומר. "אין לי מושג מה קורה שם בטקס, אני רק יודע שזה מאורגן על ידי משפחות הנרצחים. הם הולכים להפעיל את המוזיקה בדיוק בדקה שבה התחילו היירוטים".

למרות ההתמודדות הרפואית והנפשית הקשה שלו ושל משפחתו, לגנון יש מסר אופטימי: "צריך להרים את הראש ולהתקדם קדימה, ולבחור בחיים ובשמחה, ולא לשקוע בצער ובדיכאונות. שירן חסרה לנו מאוד. נוצר לנו בור ממש גדול, ואני מקווה מאוד שהיא שומרת עלינו ומדריכה אותנו מלמעלה, ומכוונת אותנו לדברים טובים".

ענן קסרוטי, אחותו של קשת קסרוטי ז"ל – "עברה שנה ואני לא מרגישה שהזמן באמת ריפא משהו"

"אמא העירה אותי ב-8:00 בבוקר ושאלה אותי, חצי בצחוק חצי ברצינות, 'מה, לא הקפיצו אותך לבסיס?'. אמרתי לה 'אמא, למה שיקפיצו אותי? תני לי לישון', והיא ענתה שכל המדינה עולה באש. הסתכלתי בטלוויזיה וראיתי שהכול בכתום: כיסופים, כפר עזה, בארי – וגם ברעים, המקום בו נערכה המסיבה שבה קשת, אחי, השתתף.

"ניסינו להתקשר אליו, אבל לא היה מענה. פרסמנו בכל מקום שקשת היה במסיבה ושהוא לא עונה לנו. בצהריים, חברה שלמדה אתו התקשרה אלינו ואמרה שהוא נפצע ושהוא בדרך לבית חולים, אבל לא היה לה יותר מידע לתת לנו. בשלב הזה כבר עברנו על כל הרשימות של הניצולים שהגיעו ליישובי הסביבה, אבל לא ראינו את השם שלו.

"בשעות אחר הצהריים אמא שלי יצאה עם דודה שלי ואחותי הקטנה לסורוקה, ובינתיים המשכתי לנסות ולמצוא פיסת מידע. בבוקר המחרת חזרתי לבסיס בצבא, ובמשך חמשת הימים הבאים המשכנו לחפש ולנסות למצוא מישהו ששמע, ראה או פגש אותו. ביום רביעי בצהריים דפקו בדלת הבית ובישרו לנו את הבשורה: יש זיהוי ודאי מדגימת הדנ"א שאמא נתנה ביום שבת בסורוקה. מצאו את הגופה של קשת.

"מאז, ניסינו לגלות מה קרה באותה שבת. הבנו שהוא הגיע למסיבה עם שני לוק ואוריון פרננדס. יש לנו תמונות שלהם ממצלמות האבטחה בבר מ-1:00 מרימים כוסות. הם לפחות הספיקו ליהנות קצת. ב-6:29 היה מטח הירי והם ברחו יחסית מהר, שזה מפתיע כי קשת לא נהג להתרגש מדברים כאלה. אנחנו יודעים שכשהם הגיעו לעיקול מפלסים, שני כבר הייתה ירויה, ושקשת נדרס במהלך הבריחה.

"משם קשת, שכבר היה פצוע, תפס טרמפ עם גבר בן 74 בשם מוטי זאורמן, שאמר לו שהוא ייקח אותו לבית החולים. הם הגיעו עד שדרות ושם עצרו אותם המחבלים וירו בהם מטווח אפס. אנחנו יודעים את זה כי מתברר שברכב היו בחור ובחורה נוספים, שעשו שיחת וידאו עם המשפחה שלהם בזמן שהכול קרה. כך השלמנו את הפאזל, שלקח כמה חודשים להרכיב.

"זה לא משהו שאפשר לעכל עד הסוף. האסימון כנראה ייפול רק כשנמות. אומרים שהזמן מרפא את הכול, אבל כבר עברה שנה ואני לא מרגישה שהזמן באמת ריפא משהו. גם הייתי בטוחה שתהיה יותר הכלה בעם, אבל זה נפסק אחרי כמה חודשים. אני זוכרת שיצאתי לאפטר מהצבא ושמעתי מישהי צועקת על אחת המוכרות. שאלתי את עצמי: 'למה אנחנו חוזרים למה שהיינו כל כך מהר? את מפונה, ואולי המוכרת איבדה את אח שלה או שבעלה במילואים בעזה, ואולי בעלך ביחד אתו במילואים בלי שאת יודעת'. זה כאב לי.

"עם זאת, למדתי להוקיר תודה על דברים שלא חשבתי שאי פעם אודה עליהם. בחיים לא חשבתי שאגיד תודה שיש לי גופה לקבור, ועוד שלמה. זה אמנם נשמע הזוי, אבל בימינו זה לא מובן מאליו. למדתי להגיד תודה שאני יודעת מה שקרה לאח שלי, כי יש הרבה אנשים שלא יודעים מה קרה לבני המשפחה שלהם. תודה שלא התעללו לו בגופה. תודה שהוא לא עבר ייסורים".

גילי חזות, גיסו של ג'וני קדם סימן טוב ז"ל שנרצח עם משפחתו בניר עוז

"בשעות הראשונות של ה-7 באוקטובר לא הבנו מה קורה. התחבאנו בממ"ד בביתנו בניר עוז ולא הבנו למה הצבא לא מגיע", מספר חזות. "בשלב מסוים שמענו מוזיקה בערבית מחוץ לחלון הממ"ד. בסביבות 9:30 נכנסו לבית שלנו מחבלים, שהחלו לנסות לפרוץ את הממ"ד. הייתי שם עם אשתי וארבעת הילדים שלי. החזקתי את הדלת בכל הכוח ועשיתי לילדים הצגה שהכול בסדר, שהם סתם באו לעשות קצת בלגן ושתכף ילכו. זה היה הרגע הכי מפחיד בחיים שלי: הם נלחמו איתי על הידית, בעטו, ניסו לפרוץ בכל הכוח, אבל בסופו של דבר התייאשו והלכו. ואז שוב, ב-10:00, הגיעו הבוזזים, כולל נשים וילדים. הם פירקו את הבית, ביצעו ונדליזם, גנבו מה שיכלו לגנוב והלכו".

"החלון של הממ"ד שלי משקיף לחלון של הממ"ד של ג'וני, תמר ושלושת הילדים שלהם (שחר וארבל התאומות בנות 5 וחצי, הבן עומר בן שנתיים)", מספר חזות. בכל אותו הזמן, שתי המשפחות וקרובי משפחה נוספים שהתגוררו בקיבוץ היו בקשר באמצעות התכתבויות. "כששמעתי את המחבלים מחוץ לבית שלהם ואת היריות, כתבתי לג'וני: 'תחזיק חזק את הדלת, אני שומע שהם ממש קרובים לבית שלך'. בהמשך, בזמן שהוא החזיק את דלת הממ"ד שלהם, תמר שלחה לנו תמונה של ג'וני. הוא שם קסדה רומאית מתחפושת פורים, החזיק מברג ביד השנייה ועשה פרצוף רציני כזה, כדי לנסות להרגיע את המשפחה שלו ואותנו.

"בשלב מסוים, בסביבות השעה 9:45, נפסקה ההתכתבות ולא שמענו מהם יותר. ניסינו להדחיק [שהרע מכל קרה]. בשעה 15:30 הגיע כוח של השייטת וחילץ אותנו. היה בבית ריח שרוף, השכונה שלנו בערה והבית של ג'וני עלה באש. לקחו אותנו לחמ"ל המרכזי, שם ריכזו את כל הניצולים, וכל הזמן צעקתי לאנשים שילכו לחפש את אמא של ג'וני, קרול, שגם היא גרה בקיבוץ ולא ענתה לטלפון. קרול גרה ממש בכניסה לקיבוץ, קרוב לשער הצהוב. היא לא לקחה איתה את הפלאפון לממ"ד, אז בכלל לא היה איתה קשר. אנחנו היינו בטוחים שהיא נרדמה בממ"ד והלכה לישון או משהו כזה…לא תיארנו לעצמנו.

"חבר טוב שלי לקח על עצמו את המשימה וחזר אחרי כ-20 דקות, הוריד את העיניים שלו לדשא והניד בראש. זה היה הרגע שבו הבנו שהיא נרצחה. בהמשך שלחנו אנשים גם לבית של ג'וני ותמר. כולם נמצאו מתים, מחבקים אחד את השני. הכלב שלהם גם היה איתם והוא היחיד ששרד. ג'וני ותמר נורו והילדים נחנקו משאיפת עשן עקב שריפת הבית. אם הכוחות היו מגיעים שעה לפני כן, יכול להיות שהילדים היו ניצלים".

חזות אמר לנו כי המשפחה תגיע לטקס הבוקר בקיבוץ ניר עוז ואחרי הצהריים לטקס שבכרמי גת, לשם פונתה אוכלוסיית ניר עוז. בניר עוז המשפחה תלווה את השגריר האמריקני בסיורו במקום.

אלה מור, גיסתם של רועי וסמדר ז"ל, הוריה של אביגיל עידן בת ה-4 שנחטפה ושוחררה

"ב-7 באוקטובר, עצם העשייה הצילה אותי", אומרת אלה מור. "העובדה שלא קפאתי ושניסיתי להיות משמעותית, שהקמתי חמ"ל במטרה לנסות לחלץ את מיכאל ועמליה (האחים של אביגיל עידן) מתוך הארון.

"ברגעים הראשונים לאחר שהבנתי מה קרה, הסתכלתי על הילדים שלי ולא ידעתי מה הולך להיות. הבנתי שאני עומדת לספר להם משהו מאוד קשה, שרועי וסמדר (ההורים) נרצחו ושלא מוצאים את אביגיל, ושזה ישנה את החיים שלהם.

"באותם רגעים גם לא ידעתי אם המחבלים עומדים להגיע למרכז, שם אנחנו גרים, ומה יעלה בגורלנו. רציתי להיות חזקה בשביל הילדים, שיראו דוגמה אישית, שאמא שלהם שומעת משהו ממש קשה ושהיא לא מוותרת או מתמוטטת. רציתי שהם ידעו שאני אלחם למענם ולמען האחיינים עד הרגע האחרון. אמרתי להם 'יהיה בסדר, אנחנו נצליח'. ניסיתי לתת להם תקווה ודרך זה חיזקתי את עצמי, בזה שעשיתי למענם.

"מאז ה-7 באוקטובר אני מקדישה את מרבית הזמן שלי למען שחרור החטופים. אתה תופס אותי כרגע ברכב בדרך לשדה התעופה. אני עומדת לטוס לרומא ולדבר שם בפני הסנאט והוותיקן על הפשעים נגד האנושות שביצע חמאס ב-7 באוקטובר, במטרה לגייס אותם למען ישראל ולמען עסקה לשחרור החטופים. זה אומר שלא אהיה עם הילדים שלי בטקסים של ה-7 באוקטובר, אבל אני מקווה שהם יקבלו את זה כי מדובר בעשייה משמעותית. ככלל, עשייה ונתינה זה כמו תרופה בשבילי. אני עושה מה שאני יכולה – הלוואי שיכולתי לעשות יותר".