אסירים באגף השמור נחשבו לבלתי ניתנים לשיקום, עד שהתחילו לקרוא מחזות של שייקספיר

ד"ר לאורה בייטס, מרצה לספרות, שמעה במסגרת האקדמית מספיק תיאוריות על מחזותיו של ויליאם שייקספיר. חלקן נשמעו לה לא מדויקות, אחרות טיפשיות, והיא החליטה לבדוק עד כמה יצירותיו של המחזאי הבריטי באמת נאמנות למציאות. היא התעניינה במיוחד בלבטים של גיבורי המחזות כמו מקבת' והמלט ובמניעים שלהם לבצע רצח – מה דחף אותם בסופו של דבר לעשות זאת? האם ניתן למצוא קווים מקבילים בין הדילמות המוסריות והקונפליקטים של גיבורי מחזותיו של שייקספיר לבין הלך מחשבתו של רוצח בן זמננו?

החיפוש הזה הביא אותה בתחילת שנת 2000 לאגף השמור בבית הסוהרWabash Valley Correctional Facility באינדיאנה שבארה"ב. האגף השמור הוא למעשה כלא בתוך בית הסוהר. 200 האסירים שנמצאים שם נידונו כולם למאסר עולם על מעשי רצח. כל אחד מהם כלוא בתא בטון מבודד במשך 23 שעות ביום. גודלו של התא הוא חמישה צעדים מקצה אחד למשנהו, אין בו חלונות, אין אפשרות להבחין בין יום ללילה או בין עונות השנה. תאורה מלאכותית פועלת בו 24 שעות ויש רק פתח צר בדלת להכניס מזון, תוך מגע מינימלי עם הסוהרים. היו אסירים שהיו כלואים כך בבידוד במשך שנים. חלקם הפכו לאלימים עוד יותר, חלקם איבדו את שפיותם.