האמנות הנשכחת של הריצה

שיין בנזי חיכה בעצבנות ליריית הפתיחה של אחד מהמרוצים הקשים בבריטניה – Grand Union Canal Race – שאורכו 233 ק"מ. מסלול המרוץ נמתח לאורך תעלת המים המחברת את העיר ברמינגהם ללונדון. בנזי עשה מבחינתו את כל ההכנות הדרושות למרוץ: הוא התחיל באימונים של ריצות קצרות – עשרה ק"מ, והמשיך בהדרגה לאימונים קשים של ריצות יותר ויותר ארוכות עד שהגיע להתאמן למרחקי אולטרה מרתון (מרחקים העולים על כ-42 ק"מ). במהלך האימונים, שהגיעו עד 80 ק"מ, הוא נאבק בגבורה בכל אותות הסבל והמצוקה שגופו שידר לו אחרי הריצות הארוכות. הוא התעלם מהעייפות הקשה, מפציעות וממחלות, והיה נחוש לחזק את כוח הסבל שלו ולסיים את המרוץ בהצלחה. אבל כאשר הגיע רגע האמת, במרוץ עצמו, כל האימונים המפרכים לא עזרו לו. כאבים עזים בברך הכריעו אותו, והכריחו אותו לפרוש מהמרוץ לאחר 112 ק"מ.

אבל הכישלון הצורב לא ריפה את רוחו של בנזי. שנה לאחר מכן, נחוש יותר מתמיד, הוא החליט שוב להשתתף במרוץ. הפעם הוא החליט להתאמן קשה עוד יותר: לרוץ ריצות ארוכות יותר, ולחקור כל דבר אפשרי שיעזור לו להיות רץ טוב יותר. אחרי הכול הוא עצמו היה מאמן ריצה והכיר היטב את כל רזי המקצוע. הוא היה משוכנע, כמו כל הרצים האחרים, שנעליים טובות יותר, ג'ל מיוחד, תוסף מזון או דיאטה מיוחדת, ובעיקר אימונים מפרכים ישפרו את הריצה שלו. בתום השנה הוא שוב עמד על קו הזינוק. ושוב הכאב בברכיים הכריע אותו והוא פרש באמצע המרוץ.