הצלחה אינה נמדדת רק לפי הישגיו של האדם אלא גם על ידי גודל האופוזיציה שבה נתקל ונחישותו להמשיך בדרך שבה הוא מאמין, גם כשהוא נתקל בהתנגדות מהאנשים שהכי קרובים אליו.

יש דבר אחד שחזק מן האדם, או לפחות מרוב בני האדם, וזוהי הסביבה, הבית, השכונה, החברה ולעתים המדינה. וכאשר אלה פועלים נגדנו מבית ומחוץ לאורך זמן, החתירה נגד הזרם אפשרית רק לאלה המצייתים לקוד פנימי שגיבשו.

הקוד הזה מאפשר להם להתגבר על התנגדויות, לשמוע שוב ושוב את המילה “לא״, ולא להישבר. לא לקרוס מול הכישלון, ולמרות המצוקות להתקדם הלאה, קרב אחרי קרב, נגד הסיכויים הנראים לעין, ובמרבית המקרים לבד.

מי שיוצא למסע שכזה לא תמיד מצליח להעריך נכונה את עוצמת הגלים והסופות שייתקל בהם. מרגע שיצא למסע, עליו להבין שהוא אינו עוד אדון לעצמו, אלא עבד לרצף של אירועים בלתי צפויים ובלתי נשלטים, ושהסיכוי היחיד שלו להפסיק ללכת נגד הזרם – הוא לשנות את כיוון הזרם.

בסיפור שלפניכם תקראו על גלית אבינועם, אימא עקשנית ואמיצה, שבעיה קיומית התגלגלה עד לפתח ביתה, ובמקום לגלגל אותה הלאה, או לוותר, יצאה למלחמה רבת שנים עבור ילדיה ועבור עקרונות הצדק עליהם חונכה. ניצחונה הפך לניצחון של רבים אחריה.

גלית אבינועם

ה״ארין ברוקוביץ״ של נס ציונה

שמי גלית אבינועם, ואני אתחיל את הסיפור שלי מהסוף: אחרי עשור של מאבק בלתי אפשרי והמון רגעי משבר, כבר לא מרססים היום בחומרי הדברה את הילדים שלי

בשנת 2005 הגשמתי חלום, עברנו לגור בבית פסטורלי שנושק ל-800 דונם של פרדסים. מכרו לי חלום ירוק, אך מהר מאוד גיליתי שקניתי חלום בלהות – בית שמעליו עובר על בסיס שבועי מטוס שמרסס אותו ב״מלתיון״. השקעתי בבית הזה את כספי ואת ליבי, ולא התכוונתי לחפש מקום מגורים אחר או לוותר על בריאות ילדי.

“מלתיון״ הוא חומר מסוכן ותוקפני שהחשיפה אליו גורמת לשורה ארוכה של סיבוכים בהריון ובעיות לעוברים וכן למחלות בדרכי הנשימה, פרקינסון, סרטן ומחלות קשות אחרות. כמה טלפונים למשרד לאיכות הסביבה ולעירייה הבהירו לי שאני לבד במערכה הזו ושזה חוקי לחלוטין במדינת ישראל המתוקנת לרסס אותי ואת ילדיי. הברירה היחידה שהכרתי הייתה להילחם עד שיימצא פתרון. לא ידעתי אז איזה מחיר אשלם בגין המאבק, וגם לא את הכלים, החברים, והנכסים שאצבור בדרך.

התחלתי להציף את הנושא בין האימהות בקהילה ונתקלתי באפס היענות. הפכתי לסוג של “שוטה הכפר״, לאנשים נמאס לשמוע על הריסוסים. הם גם לא הבינו היכן הבעיה, הרי החומרים מאושרים, בדוקים וחוקיים.

עד שיום אחד המטוס עבר וריסס את אחד השכנים ואת ילדיו, שסבלו עקב כך מאלרגיות ומקשיי נשימה שנמשכו כמה ימים. רק אז נשמעה דפיקה על דלת ביתי. שכני המרוסס הציע עזרה, וכך החל ועד הפעולה.

ישבנו בערבים ותרגמנו מאמרים מאנגלית בניסיון לחשוב על דרך לגרום לריסוס להיפסק. כתבנו מכתבים לכל הגורמים הרלוונטיים במשרדי החקלאות ואיכות הסביבה, לארגונים סביבתיים, לפקחים ברשות שמורות הטבע, וגם לגורמים בעירייה. את העיתונאים והתחקירנים שעסקו בנושאי איכות הסביבה זה לא עניין כלל, ומקץ חמש שנים של ייאוש ללא שום התקדמות והרבה ניסיונות גילינו ש״מלתיון״ נאסר לשימוש במדינות האיחוד האירופי.

החלטתי להעלות הילוך כאשר התגלה סרטן אצל ילדה בשכונה. באותו לילה פתחתי קבוצה בפייסבוק בשם “סרטן בעמק״. מספר המשתתפים בקבוצה הגיע למאות. פרסמתי פוסטים תקיפים באתר העירייה, בדפי פעילים פוליטיים ובכל מקום רלוונטי. אחרי חודש וחצי חזרו הביתה ילדיי וסיפרו בדמעות שמכנים אותי “לא נורמלית״ ושלא נותר להם עם מי לשחק בגינה הציבורית.

גלית ושלושת ילדיה: דניאל, אורי ושגיא

נאמר לי גם שקבוצת תושבים מתארגנת כדי להגיש תביעת ענק נגדי, מכיוון שהיא לא מצליחה למכור דירות אחרי שהוצאתי “שם רע״ לשכונה. הרגשתי נורא ולאחר ייעוץ משפטי שקיבלתי הבנתי שכדאי לסגור את הפעילות בפייסבוק, ולהמשיך לפעול מתחת לרדאר, בניגוד למטוסי הריסוס שהמשיכו להגיע מלמעלה.

באחד השיטוטים האינסופיים באינטרנט מצאתי פתרון שיכול להחליף את הצורך בריסוס. סוג של “מלכודת פיתיון״ שפיתחה חברה ישראלית. בינגו. הבנתי שאני חייבת לגייס את תמיכת החקלאים כדי ליצור לחץ על ראש העיר ולשכתו.

זה עבד. ראש העיר יצא בהכרזה שיקיים כנס הדברה עירוני כדי להפיג את חששות התושבים.

לכנס נערכתי כמו לקרב. בשנים שחלפו קראתי המון ספרי ייעוץ בנושאי חשיבה חיובית, קידום תהליכים בארגונים, שיטות שכנוע, וגם צפיתי ללא הרף בסרט “ארין ברוקוביץ״. היו לי רק שבועיים להתכונן לכנס, ולמרות שמעולם לא הייתי אדם של פעילות קבוצתית, אספתי צוות סביבי וביחד תכננו את הופעתנו בכנס.

אחרי שהכנס הסתיים דרשנו מראש העיר להעביר בתכיפות תקציב לרכישת מלכודות, אבל גורשנו בצעקות מהלשכה. דווקא כשלא נראה היה שנותר סיכוי, שוחחתי עם נציג החקלאים ובלהט הדברים גייסתי אותו כדי ללחוץ על המכון להדברה ביולוגית לממן מלכודות.

ובוקר אחד זה קרה, הגיעו נציגי העירייה ותלו את המלכודות הראשונות בשטח של 150 דונם. חודש לאחר מכן הוזמנתי לדבר בכנס בנושא ההדברה, שם שיתפתי את סיפור ההצלחה עם המון אנשים. כך הצטרפו לוועד הפעולה שלנו פעילים נוספים משכונות שרצו להפסיק את ריסוס ילדיהם. כך הבנתי שאני אחראית לא רק לילדיי, אלא גם לילדים של הורים רבים אחרים בישובים אחרים.

ב-2015 ראש העיר זימן כנס נוסף עם נציגים ממשרדי ממשלה שונים ובו הציג את חזון העיר הירוקה. הכותרת הייתה “נס ציונה עוברת לשימוש במלכודות״. אחרי שדאגתי למגרש שלי, הפעילות עברה לכל העיר. באוגוסט 2015 בוצעה פריסת מלכודות ב-400 דונם נוספים.

בעשור של מאבק למדתי איך לשמור על מתינות ואורך רוח גם כשהכול נראה לא הגיוני, ולמדתי גם את ההיפך, שמותר וצריך לפעמים להתפוצץ, להסתער ב-200 קמ״ש ולהגיד בדיוק מה שאני חושבת. במבט לאחור, ועם הפנים קדימה, אני רוצה לומר שהיום אין דבר שיעצור אותי מלבצע ולעשות את מה שנכון וצודק בעיני כאדם, כאישה וכאימא. אל תזלזלו אף פעם בכוחה של אימא שדואגת לילדים שלה, היא אימא, והיא תילחם, כי היא לא יכולה אחרת.

מייל: galitap@gmail.com

"הקפידו להעמיק שורשיכם, שכן בלעדיהם לא תחזיקו מעמד״ – אמר וינסטון צ׳רצ׳יל. במאבק עיקש וצודק נגד הזרם, בעל הסיכויים הוא הלוחם הניזון משורשיו. כל ניסיון להתיש אותו, להרעיב אותו או לעוקר אותו, רק מעמיק את שורשיו, ומגדיל את הסיכוי לשמור על המאבק עד אשר הוא נושא פרי.

בהליכה נגד הזרם תפגשו לא רק יריבים וגופים אימתניים, אלא אנשים שיהפכו לחברים למסע, ומושיעים ברגעי המשבר. חלקיכם יהפוך את המסע עצמו לקפיצה משמעותית בחיים ובקריירה, חלקיכם ילמדו תוך כדי המסע על כוחות ויכולות שלא שיערתם שיש בידיכם.

המתמידים במאבק הצודק והנכון גם כשהכול סוגר עליהם יהפכו לגיבורים, והסיכוי שייצרו עבור עצמם יהיה סיכוי בעל השפעה רבה גם על רבים אחרים.