בין סאטירה, תפילה ופוליטיקה, לכל קבוצה יש קווים אדומים וסמלים קדושים. הבעיה מתחילה כשהעלבון הפרטי הופך לחוק שמחייב את כולם
ד"ר משה רט | 9 באוגוסט 2026 | מחשבות | 5 דק׳
כשהעלבון הופך לנשק
באמצע שנות ה-90 הגיש הקומיקאי גיל קופטש פינה על פרשת השבוע בתוכנית "סוגרים שבוע". באחת הפינות הוא עסק בנח, שעל פי הכתוב בתורה השתכר והתגלגל למצב מביך לאחר שיצא מן התיבה. קופטש הציג את הסיפור בסגנונו ההומוריסטי והחופשי, והתגובות לא איחרו לבוא.
חברי כנסת דתיים וחרדים מחו על ביזוי דמות מקראית ועל פגיעה ברגשות הדתיים, דרשו להפסיק את הפינה, והנושא אף הגיע לדיונים בכנסת ולאיומים במשבר קואליציוני. הפרשה נעשתה למקרה בולט שבו הומור על התנ"ך הוצג לא רק כטעם רע או כחוסר רגישות, אלא כעניין פוליטי וכפגיעה ציבורית המצדיקה התערבות.
בעקבות הסערה פורסם טור סאטירי שבו הוצגה בצורה מלגלגת דמותו של יצחק רבין, שבשנים שלאחר הירצחו קיבל בחלקים מהציבור מעמד כמעט מקודש. מטרת הטור לא הייתה לבזות את רבין עצמו, אלא להציב מראה בפני מגיניו של קופטש: אם בשם חופש הביטוי מותר לפגוע ברגשותיהם של דתיים וללעוג לדמויות המקודשות להם, האם מותר באותה מידה ללעוג לדמויות ולסמלים המקודשים לשמאל החילוני?
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
מקור: Shutterstock.com
