האנטרופיה של המוסר: מדוע הרוע תמיד יוזם והטוב רק מגיב?

בסדרות האנימציה שראיתי בתור ילד, הייתה חלוקת תפקידים ברורה בין גיבורים לנבלים. הנבלים תמיד היו אלה שעמלו על תוכניות גרנדיוזיות, בנו מכונות מורכבות וזממו מזימות חובקות עולם. הגיבורים, לעומת זאת, העבירו את זמנם בבטלה יחסית, עד לרגע שבו נשמעת האזעקה. רק אז, כשחצי עיר כבר עולה בלהבות, הם נזכרו לצאת למאבק כדי לסכל את מזימות הרשע – ואז לחזור לנוח עד למזימה הבאה. נדיר היה לראות גיבורים שנוקטים יוזמה ויוצאים לפעולה נגד כוחות הרשע לפני שהללו עושים זאת בעצמם.

התבנית הזו אינה מוגבלת לעולם הילדים. היא משקפת דינמיקה אמיתית בנפש האנושית ובהיסטוריה העולמית: הרוע נתפס פעמים רבות כ"יוזם", בעוד הטוב הוא "המגיב". ניתן לראות זאת בזירה המדינית, בשוק התקשורת רווי הפייק-ניוז, ובמאבקים הפנימיים של כל אחד מאיתנו. השאלה המטרידה היא: אם הטוב חזק באותה מידה, מדוע הוא תמיד נראה כמי שנמצא בנחיתות אסטרטגית?