העונה הרביעית של "פאודה" הסתיימה, וכמו קודמותיה, תנחל גם היא ככל הנראה הצלחה מסחררת ברשתות הטלוויזיה בעולם. מעולם לא התיימרתי להיות מבקר קולנוע, אך הגיע הזמן לסכם ולומר כי במתכוון או שלא במתכוון, "פאודה" היא פיגוע הסברתי הגורם נזק תדמיתי למדינת ישראל.

עוד מהעונה הראשונה התיימרה "פאודה" להיות סדרת מתח אנושית המציגה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן הנותן מקום וביטוי לשאיפות ולמאבק של אנשים משני צידי המתרס. היא חרכה את שיאי הרייטינג הן בישראל והן בעולם הערבי, והשפיעה על מיליוני צופים שאינם מעורים ובקיאים בסכסוך המתמשך.

הפרק הראשון של העונה הראשונה נפתח בשני נאומים של שני הצדדים, המלמדים שמהתסריט נשמט במכוון מרכיב חשוב ובסיסי, כך שהצד הישראלי מיוצג באופן חסר, שלא לומר עקר, החל מרגע זה ולכל אורך הסדרה.

הנאום הראשון הוא של מפקד יחידת המסתערבים העומד בפני פקודיו ומרביץ בהם את דבר המפקד טרם היציאה למשימה: "כולם לשנן את הציר… אני רק רוצה להזכיר במי מדובר. יש לאבו אחמד דם על הידיים של 116 ישראלים שהתפוצצו בפיגועים שהוא עצמו הוציא. אין מחבל שרצח יותר ממנו. אין… אנחנו הולכים לסגור איתו היום חשבון".

צילום מסך מיוטוב

השני הוא של פליט פלסטיני שבא מעמאן לכבוד חתונה של זוג צעיר. "אנחנו נמצאים היום באירוע משמח, אירוע שכולו שמחה ואהבה… כשאני רואה אותך, באשיר (החתן), ואותך אמאל (הכלה), אני אומר לעצמי – זאת הנקמה האמיתית. למרות כל מה שהכיבוש עשה לנו, אנחנו מצליחים להביא לעולם ילדים. אנחנו מצליחים להקים משפחות ולגדול".

בעוד הפלסטיני מדבר בפני האורחים בחתונה בלשון לאומנית על מאבק לא אלים בכיבוש היהודי, ועל הסבל של ילידי המקום תחת הישראלים האכזריים, נאום המפקד הישראלי סובב בעיקר סביב נקמה: הרגו אנשים שלנו אז צריך להרוג את שלהם. זו תכלית המשימה הצבאית וזו חזות הכול. ללא מילה או זכר להגנה על המדינה, על המולדת ובוודאי בלי רמז לציונות או לתקומה.

מרגע זה, לאורך כל העלילה, יוצאים הלוחמים היהודים למסע סבוך, רווי יצרים של "רצח על כבוד המשפחה", בעוד בצד הערבי נלחמים בשם האסלאם, בשם ההתנגדות לכיבוש ובשם המלחמה נגד ישראל על שחרור פלסטין. הצופה הזר וגם הנער והנערה הישראלים העתידים להתגייס לצבא, לומדים ומבינים מהצפייה בתסריט רווי הדם שהצבא הישראלי הוא למעשה תלכיד של כנופיות אמוציונאליות, ושסיבת קיומו היא סגירת חשבונות עם הערבים. בלי ערכים, בלי אידאולוגיה או מטרה, בעוד הצד הערבי נלחם על הבית.

צילום מסך מיוטוב

לעומת הסדרה, בחיים האמיתיים כל מבצע צבאי מתחיל בכתיבת פקודת מבצע שבראשה מתנוסס מעל הכול סעיף המטרה: "המטרה – הגנה על גבולה הצפוני של מדינת ישראל", "המטרה – למנוע טרור, לשמור על החוק והסדר, להבטיח את שלומם של העוברים ושבים בגזרת…".

מטרת ה"מטרה" בכל תוכנית מבצעית היא להזכיר כי התכלית אינה אישית ואינה רגשית ויש מטרת על אליה מכוונות כל הפעולות. כך פעלו צה"ל וכל גופי הביטחון מיום הקמתם וכך הם פועלים גם היום. אין מקום במשימה הצבאית לרגשות, לנקמות או לשאיפות אישיות. מעל הכול יש מדינה ואזרחים. משם הכול יונק ולשם הכול חוזר, כשהערכים מהווים שלד ולעתים אף מסגרת לפעולות המבצעיות.

לסיכום, בעלילת הסדרה יש בעיקר "פאודה" (כאוס) באמת האובייקטיבית שהיא מנסה לייצג. לאורך כל הדרך מקפידים היוצרים לומר לכול – אין אמת מוחלטת אחת, אין צדק בלעדי, הכול תלוי בנקודת המבט ובנרטיב של הגיבור. מה שמותיר את הצופה הזר, הבין-לאומי, זה שאינו בקי בסכסוך, בבלבול ערכי בין טוב לרע, ואולי עם הזדהות וחמלה כלפי אלה הפועלים נגד ישראל בדרכי טרור.

ככלל נוח לומר כי בסך הכול מדובר בסדרת אקשן עלילתית ללא מטרות עמוקות, אלמלא הצביע יוצר הסדרה, אבי יששכרוב, על חלק מהמטרות שדרבנו אותו בכתיבת התסריט: "המטרה שלי הייתה להסיר את הדעות הקדומות והיצרים, בתקווה שנהיה פחות חמומי מוח". אמירה המתעלמת מהעובדה כי מרכז הכובד של הסדרה כולה היא דעות קדומות ויצרים אישיים.

בין אם נרצה בכך או לא, "פאודה" הייתה ועוד תמשיך להיות הסדרה ב"ה" הידיעה שמספרת את סיפור הלחימה המתמשכת בין ישראל לפלסטינים ותשמש מודל בעיני אלה שמעולם לא חוו את הלחימה של ישראל בטרור, מלבד דרך הפריזמה התקשורתית.

ירון בוסקילה (סא"ל במיל') הוא יועץ ארגוני ומזכ"ל תנועת הביטחוניסטים