אתחיל ברקע שלי: אני חוקר זיהומים. ליתר דיוק אני חוקר את האימונולוגיה של מחלות זיהומיות שונות….
ד"ר סטיבן טמפלטון | 12 בינואר 2022 | מחשבות | 4 דק׳
המגפה השקטה שאיש אינו מבחין בה – "ג'רמפוביה"
אתחיל ברקע שלי: אני חוקר זיהומים. ליתר דיוק אני חוקר את האימונולוגיה של מחלות זיהומיות שונות. בתחילת שנות ה-2000 למדתי באוניברסיטת איווה, שם עסקתי באימונולוגיה ויראלית במודל של נגיף הקורונה, בזמן שאיש עדיין לא התעניין בנושא הזה. במשך ארבע שנים עבדתי ב-CDC (המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן), במכון לחקר בטיחות ובריאות תעסוקתית (NIOSH). שם חקרתי את ההשפעה של חשיפה לנבגים פטרייתיים באמצעות שאיפה. חקרתי חלקיקי אירוסול ודברים דומים.
בעשור האחרון אני חוקר מחלות זיהומיות באוניברסיטת אינדיאנה, בעיקר זיהומים אופורטוניסטיים (זיהום הנוצר על ידי פתוגן שתוקף בעת כשל של מערכת החיסון) ואספרגילוזיס (מחלות הנגרמות מהפטרייה אספרגילוס), כך שיש לי ניסיון בתחומים רבים. מתוך הניסיון שצברתי אני יכול לומר שנגיפי הקורונה אינם עומדים להיעלם מחיינו. הם יישארו בסביבה לתמיד, ואפילו אנשים מחוסנים באיזשהו שלב יידבקו בהם. אינני מנסה להפחיד אף אחד, אלא ברצוני להעביר מסר הפוך – מאחר שאין לנו שליטה על נגיפי הקורונה, כדאי שננסה לשחרר את הצורך בשליטה, שממילא אין לנו, ולהירגע במידת מה.
כבר שנתיים שממשלות שונות ברחבי העולם מעבירות לנו מסרים של שליטה. המצב חייב להיות בשליטה. הנגיף חייב להיות בשליטה. אסור לכם, חס וחלילה, לחלות. אתם חייבים לשלוט באופן טוטלי בבריאות שלכם. מסרים שהובילו ל"ג'רמפוביה" (Germaphobia) – פחד קיצוני מחיידקים וממחלות. אנשים מנסים להימנע היום אפילו מהתקררויות פשוטות. זו כבר מגפה. מגפת ג'רמפוביה המונית, שהיא למעשה מגפה של שליטה.
אם לומר בפשטות, אינני חושב שזוהי צורת מחשבה נכונה לבני אדם. בעבר זה היה ברור לנו – "מה שלא הורג אותך מחזק אותך". מדובר היה בעיקרון אוניברסלי. אבל היום השתנתה התפיסה ו"מה שלא הורג אותך מחליש אותך". חלית בקורונה והחלמת? יאמרו לך שמשהו נפגם בגופך. הוא כבר אינו חסין כמקודם. אולי זה משהו בריאות. אולי זה בלב. אולי בתוך הראש. משהו "נדפק". לכן עדיף שלא תיקח סיכון. עדיף שתשמור על עצמך ולא תעז לחלות. עדיף שתשלוט טוטלית בחייך.
חמור מכך, הבסיס של כל ספרי האימונולוגיה והאפידמיולוגיה – ההבנה האוניברסלית שהחלמה ממחלה יוצרת חסינות ממושכת נגדה אצל רוב האנשים – הולכת ונעלמת. בארה"ב, היכן שאני חי, החל מתחילת 2020 חסינות טבעית אינה "נחשבת" עוד, רק חיסון יעיל. לא תקבלו תו ירוק אם החלמתם, ואני מוכן להמר שככל שהפאניקה בעולם תגבר, לא מן הנמנע שחסינות טבעית "תושלך לפח" גם במדינות נוספות.
איני מנסה לרמוז בדבריי שעלינו להזמין לתוך גופנו זיהומים קשים שיגרמו למחלה חמורה או למוות. אין לעשות זאת. אבל בה בעת אין להגזים עם הג'רמפוביה הזו ולבטל את כל מהלך החיים הנורמלי הכרוך בחשיפה לזיהומים. מערכת החיסון שלנו חייבת להיות מאותגרת על ידי מיקרו-אורגניזמים, אחרת היא לא תדע כיצד לתפקד. כשמגדלים עכברים במעבדה בסביבה סטרילית ונקייה לגמרי מחיידקים רואים זאת – זה גורם לשינוי בהתפתחות מערכת החיסון שלהם. אצל בני אדם זה אותו דבר. עלינו לגלות כיצד לחיות באיזון עם העולם המיקרוביאלי.
בספרם המכונן The Coddling of the American Mind (2018), טבעו ג'ונתן היידט וגרג לוקיאנוף את המונח Safetyism ("ביטחוניזם") כדי לתאר את התזוזה התרבותית שהתרחשה בחברה, לפיה "ביטחון" הפך לערך מקודש. מקודש כל כך עד שאנשים מעדיפים להישאר בתוך הפרדיגמות הבטוחות שלהם ולהתעלם ממידע הסותר אותן.
היידט ולוקיאנוף מסבירים שבני אדם חייבים להיות מאותגרים על ידי אחרים, במיוחד בגיל צעיר, כדי שהם יתפתחו להיות מבוגרים רציונליים, סובלניים ומאוזנים. מערכת החיסון פועלת באופן דומה, היא אינה יכולה ללמוד אם לא מאתגרים אותה.
במגפת השפעת הספרדית (1918), למשל, היו מבוגרים רבים שנפגעו פחות, אף על פי שככל הנראה מצבם הבריאותי היה גרוע יותר. חושבים שאחת הסיבות לכך הייתה מגפת שפעת קודמת שהתחוללה ב-1890 והם חלו בה. אנחנו קוראים לזה חסינות הטרולוגית או חסינות צולבת (חשיפה לסוג אחד של נגיף ופיתוח נוגדנים כנגדו מגינה על הנדבק מפני נגיפים דומים). החסינות הזו סיפקה להם עמידות מסוימת ומנעה מהם לחלות באופן חמור כשהשפעת הספרדית הגיעה. ואילו הצעירים לא זכו בחסינות דומה.
הרעיון שעליו מושתתת מערכת החיסון, לפיו "מה שלא הורג אותך מחזק אותך", הוא רעיון אמיתי בקרב אנשים בריאים. כך שחשיפה כזו לנגיף עשויה בעתיד להגן עלינו מפני נגיפים אחרים שעלולים להיות מסוכנים אף יותר.
תפיסה שגויה נוספת שרווחת היום היא שנכון להתאחד לפעולה קולקטיבית כדי להילחם בנגיף כאילו מדובר במלחמה. אומרים לנו שעלינו להילחם באויב משותף. אבל אני לא אוהב את האנלוגיה הזו. מגפה אינה אויב משותף, אלא יותר כמו אסון טבע. כשאסון טבע מכה לא שומעים פוליטיקאים אומרים: "אם נתאחד כולנו יחד, נוכל לעצור את ההוריקן הזה". אפשר להתכונן לקראתו, אפשר לנסות למזער את הנזק, אבל אי אפשר לעצור אותו. המסר הנכון הוא ש"הוריקן זה משהו שצריך לסבול ולשרוד אותו". אני מאמין שזה המקרה גם עם המגפה הזו.
הערת העורך: הדברים מובאים מריאיון שערכנו עם ד"ר טמפלטון
סטיבן טמפלטון הוא ד"ר למיקרו-ביולוגיה ולאימונולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת אינדיאנה
מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן
Shutterstock
ד"ר סטיבן טמפלטון
המגפה השקטה שאיש אינו מבחין בה – "ג'רמפוביה"
אתחיל ברקע שלי: אני חוקר זיהומים. ליתר דיוק אני חוקר את האימונולוגיה של מחלות זיהומיות שונות….
ד"ר סטיבן טמפלטון | 12 בינואר 2022 | מחשבות | 3 דק׳
Shutterstock
אתחיל ברקע שלי: אני חוקר זיהומים. ליתר דיוק אני חוקר את האימונולוגיה של מחלות זיהומיות שונות. בתחילת שנות ה-2000 למדתי באוניברסיטת איווה, שם עסקתי באימונולוגיה ויראלית במודל של נגיף הקורונה, בזמן שאיש עדיין לא התעניין בנושא הזה. במשך ארבע שנים עבדתי ב-CDC (המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן), במכון לחקר בטיחות ובריאות תעסוקתית (NIOSH). שם חקרתי את ההשפעה של חשיפה לנבגים פטרייתיים באמצעות שאיפה. חקרתי חלקיקי אירוסול ודברים דומים.
בעשור האחרון אני חוקר מחלות זיהומיות באוניברסיטת אינדיאנה, בעיקר זיהומים אופורטוניסטיים (זיהום הנוצר על ידי פתוגן שתוקף בעת כשל של מערכת החיסון) ואספרגילוזיס (מחלות הנגרמות מהפטרייה אספרגילוס), כך שיש לי ניסיון בתחומים רבים. מתוך הניסיון שצברתי אני יכול לומר שנגיפי הקורונה אינם עומדים להיעלם מחיינו. הם יישארו בסביבה לתמיד, ואפילו אנשים מחוסנים באיזשהו שלב יידבקו בהם. אינני מנסה להפחיד אף אחד, אלא ברצוני להעביר מסר הפוך – מאחר שאין לנו שליטה על נגיפי הקורונה, כדאי שננסה לשחרר את הצורך בשליטה, שממילא אין לנו, ולהירגע במידת מה.
כבר שנתיים שממשלות שונות ברחבי העולם מעבירות לנו מסרים של שליטה. המצב חייב להיות בשליטה. הנגיף חייב להיות בשליטה. אסור לכם, חס וחלילה, לחלות. אתם חייבים לשלוט באופן טוטלי בבריאות שלכם. מסרים שהובילו ל"ג'רמפוביה" (Germaphobia) – פחד קיצוני מחיידקים וממחלות. אנשים מנסים להימנע היום אפילו מהתקררויות פשוטות. זו כבר מגפה. מגפת ג'רמפוביה המונית, שהיא למעשה מגפה של שליטה.
אם לומר בפשטות, אינני חושב שזוהי צורת מחשבה נכונה לבני אדם. בעבר זה היה ברור לנו – "מה שלא הורג אותך מחזק אותך". מדובר היה בעיקרון אוניברסלי. אבל היום השתנתה התפיסה ו"מה שלא הורג אותך מחליש אותך". חלית בקורונה והחלמת? יאמרו לך שמשהו נפגם בגופך. הוא כבר אינו חסין כמקודם. אולי זה משהו בריאות. אולי זה בלב. אולי בתוך הראש. משהו "נדפק". לכן עדיף שלא תיקח סיכון. עדיף שתשמור על עצמך ולא תעז לחלות. עדיף שתשלוט טוטלית בחייך.
חמור מכך, הבסיס של כל ספרי האימונולוגיה והאפידמיולוגיה – ההבנה האוניברסלית שהחלמה ממחלה יוצרת חסינות ממושכת נגדה אצל רוב האנשים – הולכת ונעלמת. בארה"ב, היכן שאני חי, החל מתחילת 2020 חסינות טבעית אינה "נחשבת" עוד, רק חיסון יעיל. לא תקבלו תו ירוק אם החלמתם, ואני מוכן להמר שככל שהפאניקה בעולם תגבר, לא מן הנמנע שחסינות טבעית "תושלך לפח" גם במדינות נוספות.
איני מנסה לרמוז בדבריי שעלינו להזמין לתוך גופנו זיהומים קשים שיגרמו למחלה חמורה או למוות. אין לעשות זאת. אבל בה בעת אין להגזים עם הג'רמפוביה הזו ולבטל את כל מהלך החיים הנורמלי הכרוך בחשיפה לזיהומים. מערכת החיסון שלנו חייבת להיות מאותגרת על ידי מיקרו-אורגניזמים, אחרת היא לא תדע כיצד לתפקד. כשמגדלים עכברים במעבדה בסביבה סטרילית ונקייה לגמרי מחיידקים רואים זאת – זה גורם לשינוי בהתפתחות מערכת החיסון שלהם. אצל בני אדם זה אותו דבר. עלינו לגלות כיצד לחיות באיזון עם העולם המיקרוביאלי.
בספרם המכונן The Coddling of the American Mind (2018), טבעו ג'ונתן היידט וגרג לוקיאנוף את המונח Safetyism ("ביטחוניזם") כדי לתאר את התזוזה התרבותית שהתרחשה בחברה, לפיה "ביטחון" הפך לערך מקודש. מקודש כל כך עד שאנשים מעדיפים להישאר בתוך הפרדיגמות הבטוחות שלהם ולהתעלם ממידע הסותר אותן.
היידט ולוקיאנוף מסבירים שבני אדם חייבים להיות מאותגרים על ידי אחרים, במיוחד בגיל צעיר, כדי שהם יתפתחו להיות מבוגרים רציונליים, סובלניים ומאוזנים. מערכת החיסון פועלת באופן דומה, היא אינה יכולה ללמוד אם לא מאתגרים אותה.
במגפת השפעת הספרדית (1918), למשל, היו מבוגרים רבים שנפגעו פחות, אף על פי שככל הנראה מצבם הבריאותי היה גרוע יותר. חושבים שאחת הסיבות לכך הייתה מגפת שפעת קודמת שהתחוללה ב-1890 והם חלו בה. אנחנו קוראים לזה חסינות הטרולוגית או חסינות צולבת (חשיפה לסוג אחד של נגיף ופיתוח נוגדנים כנגדו מגינה על הנדבק מפני נגיפים דומים). החסינות הזו סיפקה להם עמידות מסוימת ומנעה מהם לחלות באופן חמור כשהשפעת הספרדית הגיעה. ואילו הצעירים לא זכו בחסינות דומה.
הרעיון שעליו מושתתת מערכת החיסון, לפיו "מה שלא הורג אותך מחזק אותך", הוא רעיון אמיתי בקרב אנשים בריאים. כך שחשיפה כזו לנגיף עשויה בעתיד להגן עלינו מפני נגיפים אחרים שעלולים להיות מסוכנים אף יותר.
תפיסה שגויה נוספת שרווחת היום היא שנכון להתאחד לפעולה קולקטיבית כדי להילחם בנגיף כאילו מדובר במלחמה. אומרים לנו שעלינו להילחם באויב משותף. אבל אני לא אוהב את האנלוגיה הזו. מגפה אינה אויב משותף, אלא יותר כמו אסון טבע. כשאסון טבע מכה לא שומעים פוליטיקאים אומרים: "אם נתאחד כולנו יחד, נוכל לעצור את ההוריקן הזה". אפשר להתכונן לקראתו, אפשר לנסות למזער את הנזק, אבל אי אפשר לעצור אותו. המסר הנכון הוא ש"הוריקן זה משהו שצריך לסבול ולשרוד אותו". אני מאמין שזה המקרה גם עם המגפה הזו.
הערת העורך: הדברים מובאים מריאיון שערכנו עם ד"ר טמפלטון
סטיבן טמפלטון הוא ד"ר למיקרו-ביולוגיה ולאימונולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת אינדיאנה
מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן
