האיש שקרא לעצמו Stalking Cat נולד בשנת 1958 במישיגן בשם דניס אבנר. הוא שירת בחיל הים כטכנאי סונר, ולאחר מכן עבד כמתכנת וכטכנאי מחשבים בקליפורניה. בשנת 1980, בעקבות חזונו האישי ותחושת ההזדהות שלו עם דמותה של הטיגריסית, הוא החל בסדרת שינויים גופניים שנועדו להפוך אותו לכמה שיותר דומה לאותה חיה. שינויים אלה כללו 14 טיפולים וניתוחים, בהם קעקוע פנים מלא, שינוי צורת המצח, האף, האוזניים והלחיים, שיוף השיניים, הרכבת עדשות מגע ירוקות עם אישונים צרים, ולבישת זנב רובוטי. התוצאה הייתה, איך לומר זאת – זוועה.

"החתול האורב" היה חבר פעיל בקהילת הפאנדום הפרוותי, העוסקת בדמויות אנושיות-חייתיות, וערך כנסים שלה בביתו. הוא סבל מבעיות כספיות, ובגיל 54 נמצא מת בחניית ביתו, יתכן שכתוצאה מהתאבדות.

עכשיו, אין ספק שהאיש היה פסיכי ושהפרצוף שאירגן לעצמו מעורר חלחלה. השאלה המעניינת היא, האם הוא עשה משהו בלתי מוסרי? האם לעוות ולהשחית את גופך – כפי שעושים לא מעט אנשים אחרים בימינו – זה מעשה פסול?

מנקודת מבט של מוסר ליברלי-מינימליסטי, הוא לא פגע באף אחד (להוציא אולי ילדים שסבלו מסיוטים אחרי שראו אותו). אם הוא רוצה לעוות לעצמו את הפנים ולהתנהג מוזר, זה עניין שלו, ואין בכך כל בעיה מוסרית. למרות זאת, נראה לי שהאינטואיציות של רבים מאיתנו מתקוממות נגד התנהגות כזו ורואות בה משהו מעוות וחולני לא רק פיזית אלא גם מוסרית, משהו שראוי להתייחס אליו בשלילה, גם אם לא לאסור עליו בחוק. מה הסיבה לכך?

התשובה לדעתי היא שהמוסר הוא דבר נרחב בהרבה מ"אל תפגע באחרים". מוסר הוא הסדר הנכון של הדברים, אותו אנחנו תופסים באמצעות הראייה האידיאית האינטואיטיבית שלנו. יש אידיאל מסוים שאליו צריך לשאוף, סדר נכון של המציאות, וכל חריגה ממנו היא בלתי מוסרית, גם אם היא לא פוגעת בזולת. חלק מהמוסר הזה הוא מה שניתן לקרוא לו "בין אדם לעצמו". לאדם יש חובות לא רק כלפי חבריו אלא גם כלפי עצמו – לממש את הפוטנציאל האנושי שלו בצורה הטובה ביותר. בהקשר הזה, אם האדם נברא עם גוף בצורה מסוימת, הרי שזהו המצב הנכון של הדברים, ועיוות מכוון של הגוף כדי להתדמות לבעל חיים, לחייזר או למפלצת, הוא אפוא בלתי מוסרי.

כאשר כתבתי את הדברים בפייסבוק, התעורר בעקבותיהם דיון סוער. היו שטענו שהם אינם חשים כל רתיעה מוסרית מהמעשה, אחרים טענו שהוא בהחלט בלתי מוסרי, והיו כאלה שהאשימו דווקא את הרופאים שניתחו את האיש תמורת כסף.

אחד הדברים שהתחדדו לי בעקבות הדיונים הללו, הוא שקיים בלבול מצער בין המישור החוקי-כפייתי לבין המישור המוסרי. כאשר אנשים נשאלים האם המעשה מוסרי או לא, הם מפרשים זאת כשאלה "האם מוצדק לחוקק חוקים שאוסרים לעשות כך". המגמה בימינו היא להירתע מחוקים הפוגעים בחירותו של האדם מעבר למינימום, ולכן אנשים רבים ישיבו בשלילה – אין כאן בעיה מוסרית, ולכן אין לאסור על כך בחוק.

אבל האם אכן קיימת זהות כזו בין החוק למוסר? לא. פשוט לא. אם נתבונן בכך, נמצא לא מעט דברים שמוסכם שהם לא מוסריים, למרות שמוסכם גם שאין לאסור אותם בחוק. לדוגמא, לצחוק על אדם שנופל או ללעוג למישהו זה לא מוסרי, וכך גם לשדל מישהו להתחיל לעשן סיגריות, אבל דברים אלה אינם אסורים בחוק. הסיבות לכך שהחוק לא אוסר כל דבר בלתי מוסרי הן שונות: לפעמים כי לא ניתן לאכוף זאת ביעילות, לפעמים כי זה ייצור מדרון חלקלק, לפעמים כי האכיפה תגרום יותר נזק מתועלת ועוד. אבל במקרים כאלה, למרות שמבחינה חוקית זכותו של אותו אדם לעשות את אותם דברים – הם עדיין לא מוסריים.

ברגע שמבינים את זה, אפשר לנשום לרווחה ולתת יותר לגיטימציה לאינטואיציות המוסריות שלנו, בלי לחשוש שאם נתחשב בהן יקום פה שלטון אימים שבו יאסרו ויחסלו אנשים "שלא מוצאים חן בעינינו". אפשר לומר על הרבה דברים שהם לא מוסריים, גם אם הם נוגעים לתחום של בין אדם לעצמו, אבל להחליט שמענישים חוקית רק על בין אדם לחברו. ואכן, אינטואיטיבית הרבה אנשים מרגישים שיש דברים לא מוסריים בתחום של בין אדם לעצמו, למשל להתמכר לסמים או לחיות חיי הוללות ושכרות, או להטיל מומים בעצמך – גם אם זה נעשה בדעה צלולה ולא פוגע באף אחד אחר. אפשר לומר שזו זכותו החוקית של אותו אדם, ועדיין שזו עבירה מוסרית מצדו ולגנות מעשים כאלה. ומכיוון שלא מדובר כאן על חוק רשמי ואחיד, אין גם צורך בהגדרות מדויקות של "מה נחשב להשחתה" ו"איפה עובר הגבול". אפשר להסתפק בתשובתו הידועה של השופט פוטר סטיוארט: "אני מזהה את זה כשאני רואה את זה". זה הרעיון של אינטואיציה.

בהערת אגב, אחת הטענות שחזרו כנגד הסתמכות על אינטואיציות מוסריות היא "אתה יודע מי עוד הסתמכו על האינטואיציות המוסריות שלהם? הנאצים!". זו לא רק שטות בכמה רמות, אלא גם טענה שמפריכה את עצמה, כי היא מניחה כמובן מאליו שהנאצים היו רעים. אבל אם לא נסמוך על האינטואיציות המוסריות שלנו, מניין לנו בכלל שהנאצים היו רעים? אולי הם דווקא צדקו? אולי היתה להם את "האמת שלהם", שאינה פחות טובה משלנו? אכן, אינטואיציות מוסריות הן לא כלי אמין במאה אחוז, אבל גם החושים, הזיכרון וההיגיון שלנו אינם כאלה, ועדיין עדיף להסתמך עליהם, תוך כדי זהירות, מאשר להתעלם מהם ולצעוד קדימה בלעדיהם.

---

משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן