העובדה שבארה"ב יש אחוזי גירושים גבוהים ומוסד המשפחה המסורתי הולך ומתערער הייתה ידועה לי; אולם כשצפיתי עם ילדיי בסרט המצויר "ענק הברזל" (סרט מקסים, אגב) הכתה בי לפתע ההכרה שכמעט באף סרט ילדים אמריקני שאני מכיר לא מופיעה משפחה נורמלית, דו-הורית, שיש בה אבא ואימא הנשואים זה לזו. כמעט בכל הסרטים שאני מכיר המשפחה שמככבת בסרט היא חד-הורית, בדרך כלל מבלי להתייחס לגורלו של ההורה השני הנעלם.

כמובן שאני לא מתיימר להכיר את כל הסרטים המצוירים האמריקנים, ואפילו לא את רובם; אבל להלן סקירה של הסרטים שצצו בראשי. סרטים של דיסני ושל חברות אחרות, ישנים וחדשים, שלא את כולם ראיתי בעצמי (אין ברשימה זו משום המלצה על סרט כלשהו):

צעצוע של סיפור (והמשכיו) – לאנדי יש רק אימא.

ענק הברזל – להוגארט יש רק אימא.

חתולים בצמרת – לגורים יש רק אימא.

דמבו הפיל המעופף – את דמבו הביאה החסידה, כך שיש לו רק אימא.

פו הדב (כל הסרטים בסדרה) – רו הוא היחיד שיש לו "משפחה" המורכבת מאימא קנגה בלבד. כמדומני שגם לכריסטופר רובין יש רק אימא שמופיעה לעתים נדירות בכמה מהסרטים.

מחפשים את נמו – האימא נהרגת בדקות הראשונות של הסרט. אביו של נמו מגדל אותו לבד.

צ'יקן ליטל – אבא בלבד.

קונג-פו פנדה – אבא (מאמץ) בלבד.

ג'ונגל סיטי (The Wild) – במרכז הסרט עומדים היחסים בין האריה סמסון לבנו ריאן. איפה האימא? אין זכר.

פוקהונטס – לנסיכה האינדיאנית יש רק אבא. את הדמות האימהית ממלאת עבורה "סבתא ערבה".

בת הים הקטנה – אין אימא. לנסיכות כנראה אין אימהות.

הדרקון הראשון שלי – להיקאפ יש רק אבא, וגם כך יש לו מספיק צרות.

המסע לעמק החלומות – אימא דינוזאורית בלבד, נהרגת בתחילת הסרט (בכלל, לאימהות יש נטייה להיהרג בסרטים מצוירים. כמו האימא של נמו, האימא של במבי, האימא של התינוק ב"עידן הקרח" וכו').

דרדסים – יש רק דרדס-אבא, אין דרדס-אמא. יש דרדסית אחת והיא לא נשואה לאף דרדס.

אסטרו-בוי – לטובי/אסטרו יש אבא בלבד.

מפלצות בע"מ – אין בכלל משפחות.

אני מניח שחלקכם יכולים לשלוף עכשיו כמה דוגמאות הפוכות, אבל נראה לי שהמדגם הזה מספיק מייצג כדי להבהיר שמדובר במגמה נרחבת, ולא בחריגים בודדים. עבור יוצרי הסרטים האמריקנים, משפחה היא כנראה אנכרוניזם מיושן, מוסד כושל ללא עתיד שאין טעם להתייחס אליו. המצב הנורמלי, התקני, הוא של "משפחה חד הורית" בה אחד ההורים מגדל במסירות ובאומץ את ילדיו, או של זוג החי ללא נישואים, ובדרך כלל גם ללא ילדים.

תפיסה זו קשורה גם לראייה מעוותת של מוסד הנישואים. בתפיסה המערבית העכשווית נישואים הם בית כלא, קץ האהבה והרומנטיקה, שותפות חסרת רגש שסביר להניח שתתפרק בהקדם. כל הרגש, הרומנטיקה, האהבה והתשוקה – שייכים רק לתקופה שלפני הנישואים, או במהלכם (בקשרים אסורים מחוץ לנישואים).

הדוגמה שלדעתי ממחישה את זה בצורה הכי צורמת היא בטרילוגיית סרטי אלאדין של דיסני. אלאדין (חסר הורים לחלוטין) מתאהב ביסמין (שכמקובל אצל נסיכות, יש לה רק אבא). בסוף הסרט הראשון נראה בהחלט שהם מתחתנים – יש שמלת כלה והכול. אלא מה? בסרט השני מתברר שהם לא התחתנו עדיין, ויסמין היא רק "החברה" של אלאדין. החתונה הרשמית אמורה להתרחש רק בסרט השלישי – וגם היא משתבשת בסופו של דבר.

הרעיון ברור: ברגע שהוחלט שעושים סרט המשך, אי אפשר שהגיבורים הראשיים יהיו נשואים זה לזו. האם מישהו שמע פעם על סרט מצויר שבו הגיבורים הם זוג נשוי, חלילה וחס?! אז חייבים להתעלם מסצנת הסיום של הסרט הראשון (או להסביר שמדובר היה רק באירוסים), ולהחזיר את הצמד-חמד לסטטוס הרומנטי של חבר וחברה. אם הם יהיו נשואים, הם כנראה יפסיקו לאהוב זה את זו, וזה יהרוס את כל הרומנטיקה שבסרט… לא יודע מה אתכם, בעיניי התפיסה הזו מעוותת.

אתם יודעים איפה כן אפשר לראות משפחות על המסך? בסדרות קומיות-סאטיריות, כמו משפחת קדמוני, משפחת סימפסון, הדינוזאורים, או בסרט כמו משפחת סופר-על. כי לעשות צחוק ממוסד המשפחה המסורתי – זה בהחלט לגיטימי. כמובן שבכל הסדרות האלה הדמויות תהיינה סטריאוטיפיות ומגוחכות: האבא האידיוט השמן והמקריח, הבת המתבגרת החכמה, הילד הפרחח או החנון וכן הלאה.

אם כבר יש סרטים יוצאי דופן שיש בהם זוג הורים נורמלי, כמו במלך האריות או במולאן, אז הם לא ימלאו את התפקיד המרכזי בעלילה. הם ישמשו כדמויות רקע בלבד, ויש סיכוי טוב שלפחות אחד מהם ייהרג. כך, במלך האריות 1 סימבה הוא הגיבור, אולם במלך האריות 2 – כשסימבה כבר התחתן עם נלה – גיבורי הסרט הם הדור הצעיר: קיארה וקובו. אם כבר התחתנת, אתה מאבד אוטומטית את התפקיד הראשי ועובר לרקע. טימון ופומבה ביטאו היטב את הגישה הזו בסיומו של השיר "Can you feel the love tonight".

יוצאי דופן חריגים הם צמד סרטי התנ"ך של חברת Dreamworks: "נסיך מצרים" ו"יוסף מלך החלומות", שם זוכים הגיבורים (משה ויוסף) להתחתן ועדיין להישאר במרכז המסך. אבל זה בגלל המחויבות למקור התנ"כי שלא הותירה הרבה ברירות למפיקים.

דוגמה נוספת לעיוות המחשבתי הזה, הפעם מתחום הספרות, היא בסדרה רבת המכר "דמדומים". נניח בצד את כל הקלישאות השחוקות והסטריאוטיפים שבסדרה: צעירה בגיל הטיפש-עשרה מתאהבת בערפד חתיך ומיוסר, ומוכנה להיות בת זוגתו האלמותית לנצח (לא שמענו על זה כבר?), ואת כל הרעיונות המשונים שיש בה – ערפדים שנוצצים באור שמש במקום להישרף! אולם שימו לב לתגובות של בלה בספר השלישי, כאשר אדוארד מבקש ממנה להתחתן איתו. לבחורה אין שום בעיה להפוך לערפדה מוצצת דם, על כל הכרוך בזה, "אבל להתחתן?! איכס! אין סיכוי! בחיים לא! מה אני דפוקה?! לא-רוצה-לא-רוצה-לא-רוצה!!!" כן, אלו בערך השורות של תגובת הגברת הצעירה, ורק לאחר לחצים עצומים היא מסכימה לוותר ולעשות את הצעד הנורא הזה, כשהיא מתאמצת בכל כוחה לא להקיא מהמחשבה. ועל הספרים האלה מתחנך דור שלם של קוראות בנות טיפש-עשרה, שהמסר שהן מקבלות הוא שנישואים זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות למי מהן. אה, כמובן שההורים של בלה עצמם הם גרושים (וגם של באפי, אם כבר עוסקים בערפדים). אז אם בזמן המלחמה הקרה רצה בארה"ב הסיסמה "Better dead than red", כנראה שהסיסמה העכשווית היא "Better (un)dead than wed".

המסקנה העגומה היא, אם כן, שמשהו רקוב בתפיסה האמריקנית של זוגיות, אהבה ונישואים. במקום לראות בנישואים את המימוש העליון של אהבה, שמתבטא במחויבות הדדית ובשאיפה לבנות בית משותף ולגדל ילדים ביחד, נתפסים חיי הנישואים כקריקטורה במקרה הטוב, וכבית סוהר במקרה הרע והנפוץ. הכוח המניע הוא לא אהבה אמיתית, אלא תשוקה לנהנתנות אגואיסטית וחסרת התחייבויות, לקשרים שמתחלפים מהיום למחר ולהרפתקנות בלתי ממוסדת.

אם כבר יש נישואים, זה לעולם לא בתחילת הסרט, אלא תמיד בסופו, שהרי החתונה עצמה היא בכל זאת סצנה רומנטית, וחבל לוותר עליה. ולא רק שזו התפיסה של המבוגרים, אלא שבאמצעות הסרטים מחנכים גם את הילדים לאמץ השקפת עולם מעין זו. אם זה היה רק באמריקה ובאירופה, מילא; הבעיה היא שגם בתחום זה, כמו בכל תחום, אוהבים אצלנו בארץ לאמץ ולחקות את הנורמות של המערב. והתוצאות נראות בשטח: באיחור גיל הנישואים, באחוזי הגירושים ובמשפחות המתפרקות, וכן הלאה.

באופן הפוך אולי מהמצופה, מתברר שככל שבני הזוג הכירו אחד את השני פחות לפני החתונה – כך גדלים סיכוייהם להישאר ביחד לאחריה. סטטיסטיקה פשוטה: בציבור החילוני, בו נהוג שבני הזוג חיים ביחד חודשים או שנים לפני החתונה – אחוזי הגירושים הם הגבוהים ביותר. בציבור הדתי-לאומי, בו בני הזוג יוצאים בממוצע כמה חודשים לפני החתונה – אחוזי הגירושים נמוכים יותר; ואילו בציבור החרדי, בו ההיכרות לפני החתונה היא מינימלית, ואצל כמה חסידויות מסתכמת בפגישה חטופה אחת – גם אחוזי הגירושים הם מינימליים. עכשיו תקומו כולכם ותצעקו שזה בגלל שיש שם לחץ חברתי לא להתגרש, וזה לא מקובל, ולו יכלו רבים מהם היו מתגרשים. בהחלט ייתכן – אבל זו השערה בלבד. לא ידוע לי על שום נתונים בדוקים לגבי מספר זוגות החרדים שרוצים להתגרש אבל לא יכולים. לעומת זאת, בציבור החילוני לא צריך שום השערות – האמת ברורה ומוחשית. כך שהמשוואה של "מינימום היכרות לפני החתונה = מקסימום זוגיות אחרי", היא משוואה נכונה מבחינת התוצאות בשטח, גם אם היא נראית מנוגדת להיגיון. מסתבר שאהבה והיגיון לא תמיד הולכים ביחד.

לא כאן המקום לעסוק בכל הנושא הרחב של הגישה היהודית לאהבה, זוגיות ומשפחה. מי שרוצה ימצא אין-ספור מאמרים, שיעורים וספרים בנושא. רק אצטט משפט יפה ששמעתי פעם מאישה חרדית בתגובה לשאלה איך יכלה להתחתן עם מישהו שלא אהבה לפני כן: "לא התחתנו בגלל שאהבנו זה את זו. אנחנו אוהבים זה את זו בגלל שהתחתנו!" אם מבינים שהמטרה של הנישואים היא לא לספק את הצרכים האגואיסטיים של בני הזוג, או להשיג איזה ריגוש רומנטי מהסרטים, אלא לשתף פעולה למען המשימה של בניית בית יהודי בישראל – אז גם תפרח אהבה אמיתית בין האיש והאישה. מי שאינו מבין את זה ורק מחפש את הריגוש האולטימטיבי, פשוט חי בסרט.

---

משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן