הרשמה לניוזלטר

בימי נעורי, אחיי, חבריי ואני לעתים קרובות העמדנו פנים שאנחנו אבירים. המָגִנים שלנו היו מכסי מתכת…

ג'ף מיניק | 12 במאי 2021 | דעות | 4 דק׳

לאן נעלם קוד ההתנהגות האבירי

בימי נעורי, אחיי, חבריי ואני לעתים קרובות העמדנו פנים שאנחנו אבירים. המָגִנים שלנו היו מכסי מתכת של פחי אשפה והחרבות היו מקלות או גרוטאות של קרשים עם ידיות שחוברו בעזרת ברגים. בחורשות ובשדות היינו מסתערים, כאילו נלחמנו בחבורת רעים, מצילים עלמות ממצוקה וזוכים בחלקנו בתהילה. לעתים הייתי רוכב על הפוני שלנו, פריץ, ודוהר מסביב לחצר, מפלח את האוויר עם החרב שסבי עשה לי וצועק עלבונות לעבר האויבים המדומים שלי.

קראנו את הסיפורים על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, צפינו בסרטים "אייבנהו" ו"הרפתקאות רובין הוד" והתבוננו בספרי תמונות המראים גברים עוטי שריון מזמנים רחוקים. החיבה הזו לאבירים ולקוד ההתנהגות שלהם העניקה לי כנראה השראה בלתי מודעת ללמוד את תקופת ימי הביניים במהלך התואר השני שלי ועוד שנה בתקופת לימודי הדוקטורט.

לצערי, ממרומי גילי אני יכול להבחין שקוד האבירים או הסגולות שאפיינו כל כך את דמותם, הולכים וחולפים מעולמנו ונשכחים מחינוך ילדינו. על מה אני מדבר? בראש ובראשונה על כבוד לנשים. אחת מסגולותיו הבולטות של אביר הייתה הגנה על נשים ועל חלשים. כאשר אביר ראה אישה מותקפת הוא שעט להגן עליה. וכאשר היא נכנסה למקום כלשהו הוא פתח עבורה את הדלת.

רוברט ג'ונס, היסטוריון צבאי ומומחה ללוחמה בימי הביניים, הקדיש פרק שלם בספרו "אביר: הלוחם ועולם האבירות" (2011) לתופעת האבירות שהתפתחה לפני כ-1,000 שנה. כבוד לאישה, מתברר, היה מאפיין של הגבריות הקלאסית. אבירי ימי הביניים שאפו להיראות בשדות הקרב ובטורנירים כגברים אמיצים המיומנים בשימוש בחרב וברומח. הם שאפו לבצע מעשים יוצאים מן הכלל, הן בשדה הקרב ובטורנירים, והן בעת שחזרו לחייהם בחברה.

לפעמים הגבריות הזו התפרשה גם כטיפשות. אחד ממבקרי האבירים היה ברנרד מקלרבו, תיאולוג נוצרי ואב מנזר בן המאה ה-12, שהוקיע את הלוחמים הרכובים בזו הלשון: "מה זו השגיאה המפלצתית ומה הדחף הבלתי מוסבר הגורם לכם להילחם בכזה פאר והדר. […] אתם מכסים את סוסיכם במשי ומלפפים את השריון שלכם, השד יודע באיזה סמרטוטים; אתם צובעים את המָגִנים ואת האוכפים שלכם; אתם מקשטים את הדורבנים שלכם בזהב, בכסף ובאבנים יקרות, ואז בתוך כל התהילה הזאת אתם רצים אל עבר חורבנכם בזעם מפחיד ובטיפשות חסרת פחד".

בקרב האבירים היו גם אנשים יהירים, היפר-אגרסיביים וחסרי כבוד לאחרים. אף קהילה אינה מושלמת ולא צריך לעשות אידאליזציה מוגזמת לדמותו של האביר. ולמרות זאת, בשלהי ימי הביניים החליטו סופרים, משוררים ונשים מהמעמד הגבוה לרומם את קוד האבירות למקום חשוב בתרבות. אהבה חֶצרונית – חיבתו הג'נטלמנית של האביר למלכתו או לגברת אחרת בחצר המלוכה, ומעשי הגבורה שביצע לכבודה – הפכו לנושא מרכזי בשירי הטרובדורים ובסיפורי העלילה שסופרו על ידי המשוררים באולמות החצר הגדולים. דוגמה הממחישה זאת היא השיר "סר גווין והאביר הירוק" מהמאה ה-14 הלוקח אותנו לחצרו של ארתור בזמן חג המולד. שם אנו מתוודעים להתנהגותם האדיבה של האבירים. ב"סיפורי קנטרברי" המפורסמים, הסופר והמשורר ג'פרי צ'וסר מעניק לנו תיאור מופלא של אביר: אדם צנוע ועניו, לבוש בפשטות, שלחם במלחמות רבות, "אביר אצילי, אמיתי ומושלם".

אולי יותר מכל השפיע ספרו של תומאס מלורי "מות ארתור" (Le Morte d’Arthur) משנת 1485 ששימש מאוחר יותר כמקור לספרים ולסרטים רבים על חצר המלך ארתור. מלורי אמנם כתב את הספר בתקופה שבה גברים עטופים בשריון ורכובים על גבי סוסי מלחמה כבר עמדו להיעלם משדות הקרב, אך ספרו הצליח ללכוד את המעלות שאנו נוטים לשייך כיום לאבירות, בהן תעוזה ואומץ לב בשדה הקרב; נדיבות – אבירים היו מחלקים את עושרם עם חבריהם ולעתים קרובות גם עם העניים; הם היו בעלי אמונה אדוקה; הגנו על העשוקים והמדוכאים (וכאמור על נשים); נשארו נאמנים למלכם ולאדונם; הביעו רחמנות ויושר; וסבלו קשיים בשלווה סטואית.

ברבות הימים אבירים וטירות הפכו לפאסה, אך קוד האבירות נותר והפך לקוד הג'נטלמניות. במאה ה-19 באנגליה הוויקטוריאנית, האידיאלים של האבירות הפכו לחלק מהספרות ומהאמנות. אולי הידוע שברומנים ההיסטוריים היה "אייבנהו" של סר וולטר סקוט משנת 1819. מעלות האבירות השתקפו גם בשירה. השיר "אם" (If) של רודיארד קיפלינג, למשל, מכיל עצות לגבי סטואיות וכבוד. ציירים קדם-רפאליים חלקו גם הם כבוד לאבירים ולגברות של ימי קדם. אמנים כמו ג'ון אוורט מיליס, דנטה גבריאל רוזטי, ויליאם הולמן האנט ואחרים יצרו יצירות רבות המתארות אבירים, בהן אחד הנושאים הפופולריים הוא הצלת עלמה במצוקה.

מאז זרמו מים רבים בנהר, וכיום אנשים רבים, במיוחד נשים, מתלוננים כי האבירות מתה, שגברים כבר אינם מתנהגים כמו שגברים התנהגו פעם – שהם חסרי נימוסים וליטוש. יש אמת בכך. לפחות בארה"ב, ארץ מולדתי, במידה רבה הפסקנו להשתמש במילים "ליידי" ו"ג'נטלמן" בציבור מטעמי תקינות פוליטית. וכאשר מילים נעלמות, נעלמים גם הרעיונות שהן מייצגות. באופן דומה מתרוששים בהדרגה ערכים אחרים שהאבירות מייצגת, כמו כבוד, נאמנות ונדיבות. לא חסרים סיפורים בתקשורת על פוליטיקאים הנראים חסרי תחושת כבוד (למדינה, לציבור ולעצמם), ועל אנשים מהשורה שנכשלים כאשר הנסיבות בוחנות את הנדיבות ואת אומץ הלב שלהם.

מנגד, כשאני מתעלם מכותרות החדשות ומסדרות הטלוויזיה, ומסתכל על המשפחה, על החברים ועל השכנים שסביבי, אני רואה שיש עדיין בחברה שלנו כמה גברים שנוהגים בדרכי האבירות הישנות. הם אינם רוכבים על סוסים לבנים או מניפים חרבות בוהקות, אך הם מתייחסים בכבוד לנשים, עוזרים לאחרים בכל פעם שהם יכולים וחיים חיים מכובדים.

שתפו את הכתבה:

לאן נעלם קוד ההתנהגות האבירי

בימי נעורי, אחיי, חבריי ואני לעתים קרובות העמדנו פנים שאנחנו אבירים. המָגִנים שלנו היו מכסי מתכת…

ג'ף מיניק | 12 במאי 2021 | דעות | 7 דק׳

אביר יוצא למלחמה ונפרד מאהובתו (אדמונד לייטון, 1900) | Edmund Leighton/Public Domain

בימי נעורי, אחיי, חבריי ואני לעתים קרובות העמדנו פנים שאנחנו אבירים. המָגִנים שלנו היו מכסי מתכת של פחי אשפה והחרבות היו מקלות או גרוטאות של קרשים עם ידיות שחוברו בעזרת ברגים. בחורשות ובשדות היינו מסתערים, כאילו נלחמנו בחבורת רעים, מצילים עלמות ממצוקה וזוכים בחלקנו בתהילה. לעתים הייתי רוכב על הפוני שלנו, פריץ, ודוהר מסביב לחצר, מפלח את האוויר עם החרב שסבי עשה לי וצועק עלבונות לעבר האויבים המדומים שלי.

קראנו את הסיפורים על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, צפינו בסרטים "אייבנהו" ו"הרפתקאות רובין הוד" והתבוננו בספרי תמונות המראים גברים עוטי שריון מזמנים רחוקים. החיבה הזו לאבירים ולקוד ההתנהגות שלהם העניקה לי כנראה השראה בלתי מודעת ללמוד את תקופת ימי הביניים במהלך התואר השני שלי ועוד שנה בתקופת לימודי הדוקטורט.

לצערי, ממרומי גילי אני יכול להבחין שקוד האבירים או הסגולות שאפיינו כל כך את דמותם, הולכים וחולפים מעולמנו ונשכחים מחינוך ילדינו. על מה אני מדבר? בראש ובראשונה על כבוד לנשים. אחת מסגולותיו הבולטות של אביר הייתה הגנה על נשים ועל חלשים. כאשר אביר ראה אישה מותקפת הוא שעט להגן עליה. וכאשר היא נכנסה למקום כלשהו הוא פתח עבורה את הדלת.

רוברט ג'ונס, היסטוריון צבאי ומומחה ללוחמה בימי הביניים, הקדיש פרק שלם בספרו "אביר: הלוחם ועולם האבירות" (2011) לתופעת האבירות שהתפתחה לפני כ-1,000 שנה. כבוד לאישה, מתברר, היה מאפיין של הגבריות הקלאסית. אבירי ימי הביניים שאפו להיראות בשדות הקרב ובטורנירים כגברים אמיצים המיומנים בשימוש בחרב וברומח. הם שאפו לבצע מעשים יוצאים מן הכלל, הן בשדה הקרב ובטורנירים, והן בעת שחזרו לחייהם בחברה.

לפעמים הגבריות הזו התפרשה גם כטיפשות. אחד ממבקרי האבירים היה ברנרד מקלרבו, תיאולוג נוצרי ואב מנזר בן המאה ה-12, שהוקיע את הלוחמים הרכובים בזו הלשון: "מה זו השגיאה המפלצתית ומה הדחף הבלתי מוסבר הגורם לכם להילחם בכזה פאר והדר. […] אתם מכסים את סוסיכם במשי ומלפפים את השריון שלכם, השד יודע באיזה סמרטוטים; אתם צובעים את המָגִנים ואת האוכפים שלכם; אתם מקשטים את הדורבנים שלכם בזהב, בכסף ובאבנים יקרות, ואז בתוך כל התהילה הזאת אתם רצים אל עבר חורבנכם בזעם מפחיד ובטיפשות חסרת פחד".

בקרב האבירים היו גם אנשים יהירים, היפר-אגרסיביים וחסרי כבוד לאחרים. אף קהילה אינה מושלמת ולא צריך לעשות אידאליזציה מוגזמת לדמותו של האביר. ולמרות זאת, בשלהי ימי הביניים החליטו סופרים, משוררים ונשים מהמעמד הגבוה לרומם את קוד האבירות למקום חשוב בתרבות. אהבה חֶצרונית – חיבתו הג'נטלמנית של האביר למלכתו או לגברת אחרת בחצר המלוכה, ומעשי הגבורה שביצע לכבודה – הפכו לנושא מרכזי בשירי הטרובדורים ובסיפורי העלילה שסופרו על ידי המשוררים באולמות החצר הגדולים. דוגמה הממחישה זאת היא השיר "סר גווין והאביר הירוק" מהמאה ה-14 הלוקח אותנו לחצרו של ארתור בזמן חג המולד. שם אנו מתוודעים להתנהגותם האדיבה של האבירים. ב"סיפורי קנטרברי" המפורסמים, הסופר והמשורר ג'פרי צ'וסר מעניק לנו תיאור מופלא של אביר: אדם צנוע ועניו, לבוש בפשטות, שלחם במלחמות רבות, "אביר אצילי, אמיתי ומושלם".

אולי יותר מכל השפיע ספרו של תומאס מלורי "מות ארתור" (Le Morte d’Arthur) משנת 1485 ששימש מאוחר יותר כמקור לספרים ולסרטים רבים על חצר המלך ארתור. מלורי אמנם כתב את הספר בתקופה שבה גברים עטופים בשריון ורכובים על גבי סוסי מלחמה כבר עמדו להיעלם משדות הקרב, אך ספרו הצליח ללכוד את המעלות שאנו נוטים לשייך כיום לאבירות, בהן תעוזה ואומץ לב בשדה הקרב; נדיבות – אבירים היו מחלקים את עושרם עם חבריהם ולעתים קרובות גם עם העניים; הם היו בעלי אמונה אדוקה; הגנו על העשוקים והמדוכאים (וכאמור על נשים); נשארו נאמנים למלכם ולאדונם; הביעו רחמנות ויושר; וסבלו קשיים בשלווה סטואית.

ברבות הימים אבירים וטירות הפכו לפאסה, אך קוד האבירות נותר והפך לקוד הג'נטלמניות. במאה ה-19 באנגליה הוויקטוריאנית, האידיאלים של האבירות הפכו לחלק מהספרות ומהאמנות. אולי הידוע שברומנים ההיסטוריים היה "אייבנהו" של סר וולטר סקוט משנת 1819. מעלות האבירות השתקפו גם בשירה. השיר "אם" (If) של רודיארד קיפלינג, למשל, מכיל עצות לגבי סטואיות וכבוד. ציירים קדם-רפאליים חלקו גם הם כבוד לאבירים ולגברות של ימי קדם. אמנים כמו ג'ון אוורט מיליס, דנטה גבריאל רוזטי, ויליאם הולמן האנט ואחרים יצרו יצירות רבות המתארות אבירים, בהן אחד הנושאים הפופולריים הוא הצלת עלמה במצוקה.

מאז זרמו מים רבים בנהר, וכיום אנשים רבים, במיוחד נשים, מתלוננים כי האבירות מתה, שגברים כבר אינם מתנהגים כמו שגברים התנהגו פעם – שהם חסרי נימוסים וליטוש. יש אמת בכך. לפחות בארה"ב, ארץ מולדתי, במידה רבה הפסקנו להשתמש במילים "ליידי" ו"ג'נטלמן" בציבור מטעמי תקינות פוליטית. וכאשר מילים נעלמות, נעלמים גם הרעיונות שהן מייצגות. באופן דומה מתרוששים בהדרגה ערכים אחרים שהאבירות מייצגת, כמו כבוד, נאמנות ונדיבות. לא חסרים סיפורים בתקשורת על פוליטיקאים הנראים חסרי תחושת כבוד (למדינה, לציבור ולעצמם), ועל אנשים מהשורה שנכשלים כאשר הנסיבות בוחנות את הנדיבות ואת אומץ הלב שלהם.

מנגד, כשאני מתעלם מכותרות החדשות ומסדרות הטלוויזיה, ומסתכל על המשפחה, על החברים ועל השכנים שסביבי, אני רואה שיש עדיין בחברה שלנו כמה גברים שנוהגים בדרכי האבירות הישנות. הם אינם רוכבים על סוסים לבנים או מניפים חרבות בוהקות, אך הם מתייחסים בכבוד לנשים, עוזרים לאחרים בכל פעם שהם יכולים וחיים חיים מכובדים.

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
"ויה נגטיבה" – איך לפתור בעיות באמצעות חשיבה הפוכה

מייק דונגיה

כשחושבים כיצד ניתן לשפר משהו, רובנו מתמקדים אינסטינקטיבית בדברים שאפשר להוסיף או לשנות. כשאנו רוצים...

המוסר הכפול של הירוקים

עידן לוי

תעצמו את העיניים ותחשבו על עולם עתידני וירוק… מה אתם מדמיינים? ערים מתקדמות עם גורדי שחקים מנצנצים מכוסים בצמחייה ובפאנלים סולריים,...

איש החתול והשאלה המוסרית הגדולה

ד"ר משה רט

האיש שקרא לעצמו Stalking Cat נולד בשנת 1958 במישיגן בשם דניס אבנר. הוא שירת בחיל הים כטכנאי סונר, ולאחר מכן עבד כמתכנת וכטכנאי...

ה-CDC החליט לעצב לנו את המציאות מחדש

מאיה מזרחי

1. המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) – הגוף המדעי הנחשב ביותר בעולם היום – פרסם מדריך ל"תקשורת מכילה" המזהיר משימוש במילים...

המשפחה המערבית – זן בסכנת הכחדה

ד"ר משה רט

העובדה שבארה"ב יש אחוזי גירושים גבוהים ומוסד המשפחה המסורתי הולך ומתערער הייתה ידועה לי; אולם כשצפיתי עם ילדיי בסרט המצויר...

מדוע מפיצי טרור יכולים לפעול בטוויטר אבל טראמפ לא

ג'ק פיליפס

אין זה משנה אם אתם בעד טראמפ או נגדו. אם אתם מאוהביו או משונאיו. הנושא שלפניכם הוא עניין עקרוני. נכון למועד כתיבת...

מה גורם להתחממות – הפליטות האנושיות או השמש?

אלכס ניומן

האינטואיציה של האדם הממוצע שאינו בקיא בנושא "משבר האקלים" רומזת לו בבירור כי השמש ודאי אחראית למרבית התחממות כדור...

הודעת המערכת

מערכת אפוק

מגזין אפוק מגנה בכל תוקף את מעצרם בסין של 11 אזרחים בטענה שהעבירו לעיתון אפוק טיימס בשפה הסינית מידע המתעד את ההגבלות החמורות שהפעיל המשטר הסיני...

שתפו: