כניסה
הרשמה לניוזלטר

בימי נעורי, אחיי, חבריי ואני לעתים קרובות העמדנו פנים שאנחנו אבירים. המָגִנים שלנו היו מכסי מתכת…

ג'ף מיניק | 12 במאי 2021 | מחשבות | 4 דק׳

לאן נעלם קוד ההתנהגות האבירי

בימי נעורי, אחיי, חבריי ואני לעתים קרובות העמדנו פנים שאנחנו אבירים. המָגִנים שלנו היו מכסי מתכת של פחי אשפה והחרבות היו מקלות או גרוטאות של קרשים עם ידיות שחוברו בעזרת ברגים. בחורשות ובשדות היינו מסתערים, כאילו נלחמנו בחבורת רעים, מצילים עלמות ממצוקה וזוכים בחלקנו בתהילה. לעתים הייתי רוכב על הפוני שלנו, פריץ, ודוהר מסביב לחצר, מפלח את האוויר עם החרב שסבי עשה לי וצועק עלבונות לעבר האויבים המדומים שלי.

קראנו את הסיפורים על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, צפינו בסרטים "אייבנהו" ו"הרפתקאות רובין הוד" והתבוננו בספרי תמונות המראים גברים עוטי שריון מזמנים רחוקים. החיבה הזו לאבירים ולקוד ההתנהגות שלהם העניקה לי כנראה השראה בלתי מודעת ללמוד את תקופת ימי הביניים במהלך התואר השני שלי ועוד שנה בתקופת לימודי הדוקטורט.

לצערי, ממרומי גילי אני יכול להבחין שקוד האבירים או הסגולות שאפיינו כל כך את דמותם, הולכים וחולפים מעולמנו ונשכחים מחינוך ילדינו. על מה אני מדבר? בראש ובראשונה על כבוד לנשים. אחת מסגולותיו הבולטות של אביר הייתה הגנה על נשים ועל חלשים. כאשר אביר ראה אישה מותקפת הוא שעט להגן עליה. וכאשר היא נכנסה למקום כלשהו הוא פתח עבורה את הדלת.

רוברט ג'ונס, היסטוריון צבאי ומומחה ללוחמה בימי הביניים, הקדיש פרק שלם בספרו "אביר: הלוחם ועולם האבירות" (2011) לתופעת האבירות שהתפתחה לפני כ-1,000 שנה. כבוד לאישה, מתברר, היה מאפיין של הגבריות הקלאסית. אבירי ימי הביניים שאפו להיראות בשדות הקרב ובטורנירים כגברים אמיצים המיומנים בשימוש בחרב וברומח. הם שאפו לבצע מעשים יוצאים מן הכלל, הן בשדה הקרב ובטורנירים, והן בעת שחזרו לחייהם בחברה.

לפעמים הגבריות הזו התפרשה גם כטיפשות. אחד ממבקרי האבירים היה ברנרד מקלרבו, תיאולוג נוצרי ואב מנזר בן המאה ה-12, שהוקיע את הלוחמים הרכובים בזו הלשון: "מה זו השגיאה המפלצתית ומה הדחף הבלתי מוסבר הגורם לכם להילחם בכזה פאר והדר. […] אתם מכסים את סוסיכם במשי ומלפפים את השריון שלכם, השד יודע באיזה סמרטוטים; אתם צובעים את המָגִנים ואת האוכפים שלכם; אתם מקשטים את הדורבנים שלכם בזהב, בכסף ובאבנים יקרות, ואז בתוך כל התהילה הזאת אתם רצים אל עבר חורבנכם בזעם מפחיד ובטיפשות חסרת פחד".

בקרב האבירים היו גם אנשים יהירים, היפר-אגרסיביים וחסרי כבוד לאחרים. אף קהילה אינה מושלמת ולא צריך לעשות אידאליזציה מוגזמת לדמותו של האביר. ולמרות זאת, בשלהי ימי הביניים החליטו סופרים, משוררים ונשים מהמעמד הגבוה לרומם את קוד האבירות למקום חשוב בתרבות. אהבה חֶצרונית – חיבתו הג'נטלמנית של האביר למלכתו או לגברת אחרת בחצר המלוכה, ומעשי הגבורה שביצע לכבודה – הפכו לנושא מרכזי בשירי הטרובדורים ובסיפורי העלילה שסופרו על ידי המשוררים באולמות החצר הגדולים. דוגמה הממחישה זאת היא השיר "סר גווין והאביר הירוק" מהמאה ה-14 הלוקח אותנו לחצרו של ארתור בזמן חג המולד. שם אנו מתוודעים להתנהגותם האדיבה של האבירים. ב"סיפורי קנטרברי" המפורסמים, הסופר והמשורר ג'פרי צ'וסר מעניק לנו תיאור מופלא של אביר: אדם צנוע ועניו, לבוש בפשטות, שלחם במלחמות רבות, "אביר אצילי, אמיתי ומושלם".

אולי יותר מכל השפיע ספרו של תומאס מלורי "מות ארתור" (Le Morte d’Arthur) משנת 1485 ששימש מאוחר יותר כמקור לספרים ולסרטים רבים על חצר המלך ארתור. מלורי אמנם כתב את הספר בתקופה שבה גברים עטופים בשריון ורכובים על גבי סוסי מלחמה כבר עמדו להיעלם משדות הקרב, אך ספרו הצליח ללכוד את המעלות שאנו נוטים לשייך כיום לאבירות, בהן תעוזה ואומץ לב בשדה הקרב; נדיבות – אבירים היו מחלקים את עושרם עם חבריהם ולעתים קרובות גם עם העניים; הם היו בעלי אמונה אדוקה; הגנו על העשוקים והמדוכאים (וכאמור על נשים); נשארו נאמנים למלכם ולאדונם; הביעו רחמנות ויושר; וסבלו קשיים בשלווה סטואית.

ברבות הימים אבירים וטירות הפכו לפאסה, אך קוד האבירות נותר והפך לקוד הג'נטלמניות. במאה ה-19 באנגליה הוויקטוריאנית, האידיאלים של האבירות הפכו לחלק מהספרות ומהאמנות. אולי הידוע שברומנים ההיסטוריים היה "אייבנהו" של סר וולטר סקוט משנת 1819. מעלות האבירות השתקפו גם בשירה. השיר "אם" (If) של רודיארד קיפלינג, למשל, מכיל עצות לגבי סטואיות וכבוד. ציירים קדם-רפאליים חלקו גם הם כבוד לאבירים ולגברות של ימי קדם. אמנים כמו ג'ון אוורט מיליס, דנטה גבריאל רוזטי, ויליאם הולמן האנט ואחרים יצרו יצירות רבות המתארות אבירים, בהן אחד הנושאים הפופולריים הוא הצלת עלמה במצוקה.

מאז זרמו מים רבים בנהר, וכיום אנשים רבים, במיוחד נשים, מתלוננים כי האבירות מתה, שגברים כבר אינם מתנהגים כמו שגברים התנהגו פעם – שהם חסרי נימוסים וליטוש. יש אמת בכך. לפחות בארה"ב, ארץ מולדתי, במידה רבה הפסקנו להשתמש במילים "ליידי" ו"ג'נטלמן" בציבור מטעמי תקינות פוליטית. וכאשר מילים נעלמות, נעלמים גם הרעיונות שהן מייצגות. באופן דומה מתרוששים בהדרגה ערכים אחרים שהאבירות מייצגת, כמו כבוד, נאמנות ונדיבות. לא חסרים סיפורים בתקשורת על פוליטיקאים הנראים חסרי תחושת כבוד (למדינה, לציבור ולעצמם), ועל אנשים מהשורה שנכשלים כאשר הנסיבות בוחנות את הנדיבות ואת אומץ הלב שלהם.

מנגד, כשאני מתעלם מכותרות החדשות ומסדרות הטלוויזיה, ומסתכל על המשפחה, על החברים ועל השכנים שסביבי, אני רואה שיש עדיין בחברה שלנו כמה גברים שנוהגים בדרכי האבירות הישנות. הם אינם רוכבים על סוסים לבנים או מניפים חרבות בוהקות, אך הם מתייחסים בכבוד לנשים, עוזרים לאחרים בכל פעם שהם יכולים וחיים חיים מכובדים.

שתפו את הכתבה:

לאן נעלם קוד ההתנהגות האבירי

בימי נעורי, אחיי, חבריי ואני לעתים קרובות העמדנו פנים שאנחנו אבירים. המָגִנים שלנו היו מכסי מתכת…

ג'ף מיניק | 12 במאי 2021 | מחשבות | 6 דק׳

אביר יוצא למלחמה ונפרד מאהובתו (אדמונד לייטון, 1900) | Edmund Leighton/Public Domain

בימי נעורי, אחיי, חבריי ואני לעתים קרובות העמדנו פנים שאנחנו אבירים. המָגִנים שלנו היו מכסי מתכת של פחי אשפה והחרבות היו מקלות או גרוטאות של קרשים עם ידיות שחוברו בעזרת ברגים. בחורשות ובשדות היינו מסתערים, כאילו נלחמנו בחבורת רעים, מצילים עלמות ממצוקה וזוכים בחלקנו בתהילה. לעתים הייתי רוכב על הפוני שלנו, פריץ, ודוהר מסביב לחצר, מפלח את האוויר עם החרב שסבי עשה לי וצועק עלבונות לעבר האויבים המדומים שלי.

קראנו את הסיפורים על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, צפינו בסרטים "אייבנהו" ו"הרפתקאות רובין הוד" והתבוננו בספרי תמונות המראים גברים עוטי שריון מזמנים רחוקים. החיבה הזו לאבירים ולקוד ההתנהגות שלהם העניקה לי כנראה השראה בלתי מודעת ללמוד את תקופת ימי הביניים במהלך התואר השני שלי ועוד שנה בתקופת לימודי הדוקטורט.

לצערי, ממרומי גילי אני יכול להבחין שקוד האבירים או הסגולות שאפיינו כל כך את דמותם, הולכים וחולפים מעולמנו ונשכחים מחינוך ילדינו. על מה אני מדבר? בראש ובראשונה על כבוד לנשים. אחת מסגולותיו הבולטות של אביר הייתה הגנה על נשים ועל חלשים. כאשר אביר ראה אישה מותקפת הוא שעט להגן עליה. וכאשר היא נכנסה למקום כלשהו הוא פתח עבורה את הדלת.

רוברט ג'ונס, היסטוריון צבאי ומומחה ללוחמה בימי הביניים, הקדיש פרק שלם בספרו "אביר: הלוחם ועולם האבירות" (2011) לתופעת האבירות שהתפתחה לפני כ-1,000 שנה. כבוד לאישה, מתברר, היה מאפיין של הגבריות הקלאסית. אבירי ימי הביניים שאפו להיראות בשדות הקרב ובטורנירים כגברים אמיצים המיומנים בשימוש בחרב וברומח. הם שאפו לבצע מעשים יוצאים מן הכלל, הן בשדה הקרב ובטורנירים, והן בעת שחזרו לחייהם בחברה.

לפעמים הגבריות הזו התפרשה גם כטיפשות. אחד ממבקרי האבירים היה ברנרד מקלרבו, תיאולוג נוצרי ואב מנזר בן המאה ה-12, שהוקיע את הלוחמים הרכובים בזו הלשון: "מה זו השגיאה המפלצתית ומה הדחף הבלתי מוסבר הגורם לכם להילחם בכזה פאר והדר. […] אתם מכסים את סוסיכם במשי ומלפפים את השריון שלכם, השד יודע באיזה סמרטוטים; אתם צובעים את המָגִנים ואת האוכפים שלכם; אתם מקשטים את הדורבנים שלכם בזהב, בכסף ובאבנים יקרות, ואז בתוך כל התהילה הזאת אתם רצים אל עבר חורבנכם בזעם מפחיד ובטיפשות חסרת פחד".

בקרב האבירים היו גם אנשים יהירים, היפר-אגרסיביים וחסרי כבוד לאחרים. אף קהילה אינה מושלמת ולא צריך לעשות אידאליזציה מוגזמת לדמותו של האביר. ולמרות זאת, בשלהי ימי הביניים החליטו סופרים, משוררים ונשים מהמעמד הגבוה לרומם את קוד האבירות למקום חשוב בתרבות. אהבה חֶצרונית – חיבתו הג'נטלמנית של האביר למלכתו או לגברת אחרת בחצר המלוכה, ומעשי הגבורה שביצע לכבודה – הפכו לנושא מרכזי בשירי הטרובדורים ובסיפורי העלילה שסופרו על ידי המשוררים באולמות החצר הגדולים. דוגמה הממחישה זאת היא השיר "סר גווין והאביר הירוק" מהמאה ה-14 הלוקח אותנו לחצרו של ארתור בזמן חג המולד. שם אנו מתוודעים להתנהגותם האדיבה של האבירים. ב"סיפורי קנטרברי" המפורסמים, הסופר והמשורר ג'פרי צ'וסר מעניק לנו תיאור מופלא של אביר: אדם צנוע ועניו, לבוש בפשטות, שלחם במלחמות רבות, "אביר אצילי, אמיתי ומושלם".

אולי יותר מכל השפיע ספרו של תומאס מלורי "מות ארתור" (Le Morte d’Arthur) משנת 1485 ששימש מאוחר יותר כמקור לספרים ולסרטים רבים על חצר המלך ארתור. מלורי אמנם כתב את הספר בתקופה שבה גברים עטופים בשריון ורכובים על גבי סוסי מלחמה כבר עמדו להיעלם משדות הקרב, אך ספרו הצליח ללכוד את המעלות שאנו נוטים לשייך כיום לאבירות, בהן תעוזה ואומץ לב בשדה הקרב; נדיבות – אבירים היו מחלקים את עושרם עם חבריהם ולעתים קרובות גם עם העניים; הם היו בעלי אמונה אדוקה; הגנו על העשוקים והמדוכאים (וכאמור על נשים); נשארו נאמנים למלכם ולאדונם; הביעו רחמנות ויושר; וסבלו קשיים בשלווה סטואית.

ברבות הימים אבירים וטירות הפכו לפאסה, אך קוד האבירות נותר והפך לקוד הג'נטלמניות. במאה ה-19 באנגליה הוויקטוריאנית, האידיאלים של האבירות הפכו לחלק מהספרות ומהאמנות. אולי הידוע שברומנים ההיסטוריים היה "אייבנהו" של סר וולטר סקוט משנת 1819. מעלות האבירות השתקפו גם בשירה. השיר "אם" (If) של רודיארד קיפלינג, למשל, מכיל עצות לגבי סטואיות וכבוד. ציירים קדם-רפאליים חלקו גם הם כבוד לאבירים ולגברות של ימי קדם. אמנים כמו ג'ון אוורט מיליס, דנטה גבריאל רוזטי, ויליאם הולמן האנט ואחרים יצרו יצירות רבות המתארות אבירים, בהן אחד הנושאים הפופולריים הוא הצלת עלמה במצוקה.

מאז זרמו מים רבים בנהר, וכיום אנשים רבים, במיוחד נשים, מתלוננים כי האבירות מתה, שגברים כבר אינם מתנהגים כמו שגברים התנהגו פעם – שהם חסרי נימוסים וליטוש. יש אמת בכך. לפחות בארה"ב, ארץ מולדתי, במידה רבה הפסקנו להשתמש במילים "ליידי" ו"ג'נטלמן" בציבור מטעמי תקינות פוליטית. וכאשר מילים נעלמות, נעלמים גם הרעיונות שהן מייצגות. באופן דומה מתרוששים בהדרגה ערכים אחרים שהאבירות מייצגת, כמו כבוד, נאמנות ונדיבות. לא חסרים סיפורים בתקשורת על פוליטיקאים הנראים חסרי תחושת כבוד (למדינה, לציבור ולעצמם), ועל אנשים מהשורה שנכשלים כאשר הנסיבות בוחנות את הנדיבות ואת אומץ הלב שלהם.

מנגד, כשאני מתעלם מכותרות החדשות ומסדרות הטלוויזיה, ומסתכל על המשפחה, על החברים ועל השכנים שסביבי, אני רואה שיש עדיין בחברה שלנו כמה גברים שנוהגים בדרכי האבירות הישנות. הם אינם רוכבים על סוסים לבנים או מניפים חרבות בוהקות, אך הם מתייחסים בכבוד לנשים, עוזרים לאחרים בכל פעם שהם יכולים וחיים חיים מכובדים.

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
לאן נעלמו המלאכים?

ד"ר משה רט

מלאכים הם אחד הנושאים המרתקים אותי ביותר. אם זה בהופעותיהם השונות בתנ"ך, בספרות חז"ל, בתורת הנסתר או בתחומים אחרים. מטבע הדברים, קראתי...

איומים של השתקה מנצרת ועד צ'ילה

יוסף חדאד

בתוך המדינה: בחברה הערבית משוועים לביטחון אישי להתבטאויותיי בתקשורת וברשתות החברתיות מתלווה מחיר לא פשוט – קללות ואיומים...

יותר מ-130 אלף מאומתים לקורונה בסין, ואף לא אדם אחד מת

אווה פו

ב-10 באפריל פרסם עיתון ה"וול סטריט ג'ורנל" כתבה שכותרתה: "בשנגחאי תועדו יותר מ-130,000 מאומתים לקורונה – מבלי שאף אדם...

בניו יורק טיימס המתינו לפסח כדי ללעוג לאלוהים

דניס פרגר

בערב פסח החליטו עורכי "הניו יורק טיימס" לפרסם בעיתון המודפס וגם באינטרנט מאמר דעה על אלוהים, על התנ"ך ועל פסח. המאמר...

מכתבים למערכת: מצב הדמוקרטיה הישראלית מזכיר את תהליך ההתדרדרות של הרפובליקה הרומית

חגי כהן קלונימוס

בטור הדעה "האם הפוליטיקאים הישראלים פועלים על פי עצותיו של מקיאוולי", נדב רט משרטט את...

הטירוף החודשי נמשך #6

פולי קורקט

1. נהוג לחשוב שנשיאי בית המשפט העליון הם הטובים שבטובים, האליטות של החברה, חכמי עולם שצריכים לגזור דינים בנושאים המורכבים והקשים...

לנפץ את האשליות, מבית ומחוץ

יוסף חדאד

בתוך המדינה: שיא במספר המתנדבים לשירות לאומי בחברה הערבית בשעה שבוגרי תיכון בישראל מהחברה היהודית מתגייסים לשירות צבאי חובה, הצעירים...

האם הפוליטיקאים הישראלים פועלים על פי עצותיו של מקיאוולי?

נדב רט

השנה האחרונה בפוליטיקה הייתה רבת תהפוכות. רבים מאזרחי ישראל חשו, בעת שישבו אל מול מהדורות החדשות, שהם...

שתפו: