טירוף הקורונה הגיע בחודש שעבר לשיאו, כשמשפחה שלמה הורדה מטיסה של יונייטד איירליינס, רק משום שהבת בת השנתיים לא עטתה מסכה. אף על פי שהוריה עטו מסכות והאב ציית וניסה לכסות את פניה של בתו במסכה, כפי שניתן לראות בסרטון שצולם, זה לא שינה דבר^[1]. על אף שלילדה לא היו תסמינים כלל, ועל אף שנדיר שילד מדביק מבוגרים בקורונה – חברת התעופה הביעה אפס סובלנות.

כשצפיתי בסרטון תהיתי מה חושב הדייל שהורה למשפחה לרדת. האם חשב שזו הוראה מגוחכת, שלא לדבר על אכזרית? האם ידע שילדים בני שנתיים כמעט ואינם מהווים סיכון בריאותי? האם תהה מדוע מבוגרים יכולים לשבת ללא מסכות כאשר הם אוכלים, סנטימטרים ספורים מנוסעים אחרים, אך ילדה בת שנתיים שיושבת בין הוריה זקוקה למסכה?

ומה חושבת יונייטד איירליינס? האם היא סבורה שהיא אוכפת מדיניות אנושית ורציונלית לגבי ילדים בני שנתיים? "הבריאות והבטיחות של העובדים והלקוחות שלנו הם בראש סדר העדיפויות שלנו… כל נוסעי הטיסה מגיל שנתיים ומעלה עוטים מסכה", הצהירה חברת התעופה^[2]. "נהלים אלה אינם מגובים רק בהנחיות של המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) ושותפינו בבית החולים קליבלנד קליניק, הם גם מיושמים באופן עקבי בכל חברות התעופה המרכזיות".

בואו נזרום עם יונייטד איירליינס ונניח שהחברה הגיעה להחלטה מושכלת – אם לא תאכוף במדויק את כל הנחיות ה-CDC יקרו שני דברים רעים: אנשים יפחדו לטוס ביונייטד, ואם מישהו יחלה בקורונה לאחר טיסה של יונייטד בה ילדה בת שנתיים קיבלה רשות לטוס ללא מסכה, הוא יתבע את חברת התעופה. אך מהן הנחיות ה-CDC? הוראות ה-CDC לגבי ילדים ועטיית מסכות הן ש"לילדים מתחת לגיל שנתיים אסור לעטות מסכות". ה-CDC מדגיש זאת באמצעות אותיות גדולות: Masks should NOT be worn ^[3]. לגבי ילדים מעל גיל שנתיים, נכתב כי "ה-CDC ממליץ לעטות מסכות בפומבי". ממליץ, לא מחייב בתוקף.

במילים אחרות, בעוד ה-CDC מציין בנחרצות שלילד מתחת לגיל שנתיים א-ס-ו-ר לעטות מסכה, ילד שרק מלאו לו שנתיים, על פי הפרשנות המחמירה של יונייטד איירליינס, מהווה סכנת חיים לציבור הנוסעים במטוס – ויש להורידו מהמטוס מיד. אפס סובלנות.

ברוכים הבאים ל-2021 – עולם בו המלצות של רופאים, אימונולוגים ואפידמיולוגים הופכות לתנ"ך שלנו ומפורשות בצורה המחמירה והתקיפה ביותר. תחת הנהגת ה-CDC, מומחים בכל העולם הטילו בשנה האחרונה הנחיות העוקפות את זכויותיו האזרחיות של הציבור, כגון חופש ההתאגדות וחופש הדת, מגבילות את תנועתם ופוקדות על עסקים לפגוע אנושות בפרנסה של עובדיהם. ראשי מדינות ברחבי העולם השתמשו בהנחיות ה-CDC כדי לנכס לידיהם סמכויות מלוכניות ממש – להחליט באופן שרירותי אלו חנויות יורשו לפעול ואלו לא; להורות על עוצר וסגרים, כאילו מדינותיהם נתונות תחת מתקפת אויב; ולפרוס את כוחות המשטרה כדי לאכוף באמצעות מעצרים את התכתיבים השרירותיים והגחמניים האלה.

גרוע מכך, ראשי המדינות הצליחו לשכנע חלקים ניכרים באוכלוסייה כי נגיף הקורונה האימתני יהרוג אותם, אלא אם יתבצרו בבתיהם, יתרחקו מזרים, ינתקו כל קשר עם קרובי משפחה, יבטלו אירועים ציבוריים וישבו לבד בחדר, מתפללים שמלאך המוות שיצא מסין ידלג על דלתם. ראשי מדינות הרגילו אותנו לכנות זאת "ריחוק חברתי", אך שם טוב יותר לזה הוא הרס חברתי.

ואת ההרס הזה, שלווה בשורת הבלים משוללי היגיון בסיסי, קיבלנו כמעט ללא שמץ של מחאה. מה זה "עוצר לילי" – האם הקורונה נעשית קטלנית במיוחד בשעות הלילה? האם היא מתאדה באוויר, כמו דרקולה, כאשר מפציע אור הבוקר? מדוע אפשר לשבת לשולחן ולסעוד ללא מסכה, אבל ברגע שקמים מהשולחן חייבים לעטות אותה שוב? למה פקחים אוכפים עטיית מסיכה בפארקים פתוחים, כאשר אנו הולכים בין עצים ביער ואין איש סביבנו? ולמה נאסר עלינו לשחות בבריכות מלאות כלור – חומר שהורג את הנגיף בתוך פחות מרגע?

למעשה אין גם שום עדות מדעית לכך שסגרים עובדים. אין שום ראיה לכך שסגירת חנויות, סגירת גנים ובתי ספר ופגיעה אנושה בכלכלה – משנים איכשהו את נתיב המחלה. הם אולי מאטים את ההידבקות זמנית, אבל לא בולמים אותה. תוך פרק זמן לא ארוך הנגיף חוזר להדביק את ההמונים, כפי שהוכח שוב ושוב אחרי כל סגר. בינתיים גם אין עדיין עדות לכך שהחיסונים יצילו אותנו. כפי שקורה כל שנה עם המוטציה של השפעת, כך עלול לקרות מעכשיו עם הקורונה.

בתחילה נראה היה שהמהלכים האלה קשורים בניסיון לשמור על בריאותנו. כעת נראה שהם עוסקים בצבירת כוח. פרנק נייט, האבא של אסכולת שיקגו בכלכלה והמורה של מילטון פרידמן, כתב פעם כי כאשר אדם או קבוצה אומרים: "אני רוצה כוח כדי לעשות טוב לאנשים", הדחף שלו הוא לבטל את שלוש המילים האחרונות, ולהותיר "אני רוצה כוח".

ראשי המדינות קיבלו לידיהם כוח, ואין להם שום כוונה לשחרר אותו עד שהם לא יהיו בטוחים לגמרי שהם בשליטה. הם הִנדסו היסטריה המונית, נהנו מתמיכה של כלי תקשורת פרוגרסיביים שנתנו להנחיות ה-CDC רוח גבית, והצליחו לשכנע חלקים גדולים באוכלוסייה להישמע להם. אלו שחיו תחת שלטון קומוניסטי וצורות אחרות של פשיזם יודעים מניסיונם המר כי המטרה של "5=2+2" אינה לגרום לך להאמין בכך, אלא לגרום לך לפחד כל כך עד שלא תעז לומר בפומבי שזה שגוי. אחד מסימני ההיכר של עריצות הוא כאשר אנו מרגישים שוב ושוב כמה חלשים וחסרי אונים אנחנו.

למרבה המזל, מתחילים לצוץ פה ושם סימנים לכך שלציבור נמאס. הגיע הזמן להתמודד עם ההבנה הזו: אין לפוליטיקאים שום כוונה לשחרר אותנו, אלא אם נעמוד על המשמר, נזעק ונשכנע אותם לחדול מכך, במקום לומר להם תודה ש"הצילו את חיינו" אחרי שהרסו אותם.

הכותב הוא סופר ופובליציסט. חיבר את הספרים The Devil’s Pleasure Palace ו-The Fiery Angel