אני רוצה לספר לכם על שיחה שהייתה לי עם חבר קונגרס לגבי הביטוי אפרו-אמריקנים. הסתובבתי במדינות רבות ברחבי ארה”ב. באחת מהן פגשתי חבר קונגרס רפובליקני, כמה דקות לפני ששנינו היינו אמורים לעלות לבמה לשאת נאום. התחלנו לשוחח והוא ציין שהקהילה האפרו-אמריקנית חשובה לו מאוד. הוא גם ציין שהוא מודאג ממצב הכנסייה האפרו-אמריקנית, וכי הוא מנסה לעודד אפרו-אמריקנים להצביע. הוא היה לבן, ואחרי הפעם הרביעית או החמישית שהוא אמר “אפרו-אמריקנים”, לא יכולתי להתאפק יותר ואמרתי לו: “אני לא רוצה לפגוע, ואני לא רומז שאתה פוגע, אבל אני באמת לא אוהב את הביטוי אפרו-מקף-אמריקני”.

הוא המהם ואמר: “אני מצטער, לא התכוונתי להעליב אותך”. אמרתי לו שוב: “לא העלבת אותי. אני רק אומר לך שאני מחשיב את הביטוי הזה כמשפיל, מפלג ודי מטופש. אחרי הכול, החוקה של ארה”ב אסרה על יבוא עבדים חדשים מאפריקה ב-1808. כך שבני עמי נמצאים כאן מספיק זמן, אולי אפילו יותר מרוב הלבנים שהיגרו לכאן מאירופה. ולמרות זאת לא תמצא אנשים לבנים המכונים אירים-אמריקנים, או בריטים-אמריקנים, או גרמנים-אמריקנים. למה לי יש מקף? לבנים רבים הגיעו לארה”ב אחרי שהמשפחה שלי הגיעה ואין להם מקף”.

הוא אמר: “אתה יודע, אף פעם לא ממש חשבתי על זה. אשקול זאת”. השבתי לו: “אני לא מצפה שתפסיק להשתמש בביטוי. אני יודע שזה הפך לביטוי ‘תקין פוליטית’. אני רק אומר לך שאני לא אוהב אותו, ואני חושב שהוא מתנשא. ואתה יודע מה, אני לא היחיד שחושב כך”.

זמר הנשמה האמריקני השחור סמוקי רובינסון (Smokey Robinson) אמר פעם: “אני אוהב להיות שחור. אני אוהב שקוראים לי שחור. אני אוהב להיות אמריקני. אני אוהב להיות אמריקני שחור. אבל כאדם שחור במדינה הזאת, אני חושב שזו בושה שכל כמה שנים משנים לנו את השם. מאז שהגיעו הנה האניות הראשונות מאפריקה, כבר היו כאן אנשים שחורים, והם היו חופשיים. אלו שהגיעו באניות הנוראיות האלה כונו ‘משועבדים’, ואמרו להם מה לעשות ואיך להתנהג. האדון היה מגיע בחצות הלילה לבקתות של העבדים ומכריח את סבתא רבא רבא שלי להתייחד איתו. ובו בזמן, גברים שחורים שהיו חופשיים קיימו קשרים מיניים עם נשים משבטים כמו האפאצ’י והצ’רוקי, ועקב כך, אנחנו כעת תצוגה של גוונים וצבעים רבים. היום אתם יכולים להיות בטוחים שאין רבים מאיתנו במדינה הזאת ששושלת היוחסין שלהם טהורה”.

כידוע לכם, בהיסטוריה כינו אותנו Negros. אחרי זמן מה הכינוי נאסר. בכל מקרה, Negro הוא רק דרך לומר “שחור” בספרדית. אחר כך בא הכינוי “צבעוני” (Color). ולאחר מכן היו זמנים שבהם הכינוי “שחור” נתפס כעלבון והיה מוביל לקטטה, אפילו אם שחור היה משתמש בו. לבסוף נאבקנו בשנות ה-60 שיקראו לנו שחורים ושווים, והסתובבנו בגאווה בראש מורם וכתפיים זקופות. שחור היה יפה. אבל זה לא הספיק. באו עם משהו אחר – אפרו-אמריקני. מי הציע את זה? האם זה היה אדם אחד או קבוצה מסוימת שהרגישו שוב חוסר ביטחון שמכנים אותם שחורים, והחליטו שאפרו-אמריקנים נשמע אקזוטי יותר? איך קרה שאני לא קיבלתי הזדמנות להצביע מי אני רוצה להיות? מי נתן לכם את הזכות לקבל את ההחלטה הזו בשבילי?

אבי ניהל במשך כמה שנים בית קפה קטן. יום אחד, הוא סיפר לי, לקוח לבן בא לבית הקפה ואמר לו: “רנדי, שמעת מה המנהיג שלך אמר אתמול בלילה?” ואבי ענה לו: “המנהיג שלי?” – “כן, אתה יודע, ג’סי ג’קסון, המנהיג שלך”. אבי אמר: “באמת? מיהו המנהיג שלך?” הלקוח חשב לרגע והשיב: “אין לי מנהיג”. אז אבי אמר: “אני עובד עבור עצמי, בעוד אתה עובד עבור מישהו אחר (כשכיר). אבל לי יש מנהיג ולך אין?”. הלקוח אמר: “אוקיי, אף פעם לא חשבתי על זה”. ואבי המשיך: “אני המנהיג של עצמי”.

הנה השורה התחתונה – תפסיקו לנסות לשנות את הזהות שלי. נולדתי וגדלתי בתור אמריקני שחור. ולמרות זאת צריך לומר שבאמת יש אפרו-אמריקנים בארה”ב. הם הגיעו לאחרונה ממקומות כמו קניה, אתיופיה, זמביה, זימבבואה וזאיר. אבל אלה מאיתנו שמשפחותיהם גרות כאן במשך דורות, בניו יורק, במיאמי, בדטרויט, בשיקגו – אם ניסע לאפריקה לחפש אחר הגזע שלנו, נגלה מהר מאוד שאנו לא אפרו-אמריקנים. המורשת שלנו היא כעת כאן, לא משנה איך נכנה עצמנו. אלוהים יודע שהרווחנו את הזכות להיקרא אמריקנים-אמריקנים ולהיות לבסוף חופשיים. אבל במקום להתקדם, אנשים מתמקדים בעבר. במקום להתמקד במי שהיינו, אנו רוצים להתגאות במי שאנחנו.

ג’יימס בראון, שהיה מוזיקאי שחור משפיע, כתב משפט נפלא: “אמור בקול רם ‘אני שחור’. אני גאה לומר זאת בקול רם. אני שחור ואני גאה בגלל שאני גאה להיות שחור”.

לארי אלדר הוא מגיש תוכניות רדיו קונסרבטיבי, עורך דין ומפיק סרטים דוקומנטריים