הרשמה לניוזלטר

בפילוסופיה המודרנית קיימים שני זרמים מרכזיים שניסו להשיב על השאלה “מהו מעשה מוסרי”: התועלתנות והדאונטולוגיה. הגישה…

ד"ר משה רט | 13 בדצמבר 2020 | דעות | 3 דק׳

מהו המעשה המוסרי?

בפילוסופיה המודרנית קיימים שני זרמים מרכזיים שניסו להשיב על השאלה “מהו מעשה מוסרי”: התועלתנות והדאונטולוגיה. הגישה התועלתנית, מבית מדרשו של ג’ון סטיוארט מיל, טוענת שהטוב פירושו הנאה, וממילא מעשה הוא טוב ככל שהוא מרבה הנאה או מפחית סבל. המטרה היא החשובה.

לעומת זאת, הגישה הדאונטולוגית, מבית מדרשו של קאנט, טוענת שלמעשים יש ערך מוסרי, חיובי או שלילי, בפני עצמם – בלי קשר לתוצאותיהם. המוסר הוא מערכת של חובות אוניברסליות הנובעות משכל האדם ומטבע המציאות, ויש לפעול לפיהן בכל מקרה, בלי שיקולי תועלת והנאה.

רוב הדילמות המוסריות מתעוררות סביב ההתנגשות בין שתי גישות אלה. לפי הגישה התועלתנית, כל עוד המטרה הסופית היא ריבוי הנאה ומיעוט סבל, הרי שכל מעשה שמוביל אליה הוא מוסרי. לפי הדאונטולוגיה, לעומת זאת, המטרה אינה מקדשת את האמצעים, ויש מעשים שלא ייעשו בשום אופן – גם אם ייחרב העולם. סרטים כמו Unthinkable מחדדים דילמה זו עד הקצה: האם מותר לענות את אשתו וילדיו של מחבל לנגד עיניו, כדי לגרום לו להודות היכן הטמין פצצה גרעינית מתקתקת העלולה להרוג מיליונים? האם התועלת של הצלת המונים מצדיקה פגיעה קשה ביחידים חפים מפשע?

אולם באמצע המאה ה-20 הצטרף שחקן חדש-ישן למגרש. הפילוסופית אליזבת אנסקום החזירה לתחייה את תפיסת המוסר של אפלטון ואריסטו, וקראה להעמיד לפיה את המוסר על בסיס חדש – אתיקת המידות הטובות (Virtue Ethics). אם התועלתנות מתעניינת בתוצאות הטובות, והדאונטולוגיה במעשה הטוב, הרי שאתיקת המידות מעוניינת באדם הטוב.

הפילוסופים היוונים האמינו שהאדם האידיאלי הוא זה שמביא לידי ביטוי את המידות הטובות שבו, כמו צדק, מתינות, אומץ, נדיבות, תבונה וכדומה. מעשה הנובע ממידות אלה הוא מוסרי, ואילו מעשה הנובע מפזיזות, מתאווה, מאכזריות, מעצלות וכדומה הוא בלתי מוסרי. היוונים לא דיברו במושגים של חובה מוסרית (מושג שהגיע בעקבות הדתות), אלא במושגים של חיים טובים המביאים לאדם אושר וסיפוק. הם ראו במידות הטובות את הדרך לחיים אלה.

נניח למשל שעשיר תורם סכומים גדולים לצדקה, אבל עושה זאת אך ורק כדי שיכבדו וישבחו אותו. האם זה מוסרי? לפי התועלתנות, התוצאות הן טובות – העניים קיבלו יותר הנאה. גם לפי הדאונטולוגיה, צדקה היא מעשה המתחייב מכללי המוסר, ולכן הוא מוסרי. אבל אתיקת המידות הטובות טוענת ששתיהן מפספסות משהו. נכון שהמעשה הוא ראוי, אבל האדם עצמו אינו מוסרי משום שאינו פועל מתוך נדיבות, אלא מתוך רדיפת כבוד – שאינה מידה טובה.

במילים אחרות, אתיקת המידות הטובות מלמדת אותנו שמעבר למעשים ולתוצאות, עלינו לדאוג גם לשיפור מידותינו ואישיותנו המוסרית. אדם יכול לעשות כל חייו מעשים טובים ועדיין לא להיות מוסרי, משום שהמניעים שלו הם אנוכיים ולא נאצלים.

נדמה שקולה של אתיקת המידות הטובות לא נשמע מספיק בשיח המוסרי של ימינו, הרדוד בלאו הכי. בחברה המודרנית הדגש החינוכי הוא על תוצאות והישגים מוחשיים, ופחות על האישיות ופיתוח המידות. השאלות המוסריות מתמקדות בדרך כלל בשאלה “האם מישהו נפגע מזה”, ואם לא – אז הכול מותר.

דוגמאות לכך ניתן לראות כאשר מתפרסמות שערוריות מין כמו אלה שהתרחשו בחוף בוגרשוב (17.4.2012), באלנבי 40 (אוגוסט 2016) ובקפריסין (16.7.2019). אירועים אלה עוררו זעזוע רב, אולם הדיון הציבורי התמקד בשאלה האם הייתה או לא הייתה הסכמה – כאילו זו השאלה הרלוונטית היחידה, וכאילו אם הייתה הסכמה, אין כאן שום בעיה מוסרית. אבל האם זה כך? הזעזוע הטבעי נובע מהאינטואיציות של אתיקת המידות הטובות, לפיהן מעשים הנובעים מתאווה גסה ונטולת רגש הם בלתי מוסריים, גם אם הם נעשים בהסכמת כל הצדדים. הם לא פוגעים, אולי, במישהו אחר, אבל כן פוגעים בדמותו המוסרית של העושה אותם.

דוגמה אחרת היא מדיונים סביב עונש מוות למחבלים ולרוצחים. גם כאן הנימוקים העיקריים הם תועלתיים – האם ענישה כזו תביא להרתעת פושעים נוספים. לפעמים נשמעות טענות לפיהן הרג מחבלים הופך את מי שהורג אותם להיות כמוהם – משום שהרג הוא הרג. אולם אתיקת המידות תאמר שההרתעה אינה השיקול היחיד, אלא גם המקום ממנו היא נובעת, ושלא כל מעשי ההרג שווים. חייל או שוטר שהורג מתוך שאיפת צדק ורצון להגן על התמימים, אינו דומה כלל לפושע הרוצח מתוך שנאה ואכזריות.

כדי שהדיון המוסרי שלנו יהיה עשיר ויביא לידי ביטוי את כל האינטואיציות המוסריות שלנו, עלינו תמיד לקחת בחשבון את שלושת הגורמים – התוצאות, המעשה עצמו והמידות שהוא מבטא.


משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית

שתפו את הכתבה:

שתפו: