כולנו מכירים את השיטה הידועה להחליף ויכוח רציונלי במתקפות אישיות. אנחנו פוגעים זה בזה, הורסים זה את זה, משסעים זה את זה. פייסבוק, הפלטפורמה בה מתרחשים רוב הוויכוחים היום-יומיים, מפעילה עלינו לחץ רב בלתי מודע. כולם יכולים לראות מה אנו משתפים, כיצד אנו מגיבים לאחרים ומה דעותינו בנושאים שונים. הכבוד שלנו מונח על כף המאזנים. אולי הדעה שהבענו תפגע בנו, אולי היא תוציא אותנו באור לא טוב.

הפסיכולוג הקנדי, פרופ’ רוברט “בוב” אלטמייר (Bob Altemeyer), הראה במחקרו (The Authoritarians, 1996) כי לחץ מצמצם את היכולת המנטלית של האדם (את סובלנותו) והוא נוטה לפתח חשיבה קטגורית, חד-ממדית, המתבטאת כחוסר סובלנות פוליטית. אין זה משנה כלל אם אתם בעלי עמדה ימנית או שמאלית, דתית או חילונית, תחת לחץ תבררו את העובדות התומכות בדעותיכם ותתעלמו ממידע הסותר אותן. אתם עלולים אף ליצור הכללות מוטעות שיחזקו את אמונותיכם ודעותיכם הקודמות. ובמילים אחרות: תבקשו “לא לבלבל אתכם עם עובדות”.

אפלטון, תלמידו של סוקרטס, שימר בז’אנר הכתיבה שלו את רעיון הדיאלקטיקה או “אמנות השיחה/הוויכוח”. בפייסבוק, דיאלוג כזה הוא מצרך נדיר. מתי בפעם האחרונה השתמשתם באחד מהמאפיינים החשובים בדיאלקטיקה – שאילת שאלות – כדי להגיב לאדם בפייסבוק? מתי שאלתם את המגיב “למה בדיוק התכוונת?” ההתנצחויות שלנו בפייסבוק אינן עונות גם על מאפיין נוסף של הדיאלקטיקה – ידידותיות. הדיאלוגים שם אינם באמת ובתמים ידידותיים, שכן תמיד יש מישהו שיכול לצפות בהם ולערער את כבודנו – מציאות המגבירה את הלחץ עלינו.

לפני שנים רבות, הרבה לפני “הפלטפורמה” של פייסבוק, קומוניסטים כמו ולדימיר לנין, ג’וזף סטאלין ומאו דזה-דונג, החלו להחדיר לחברה את הרעיון לפיו אדם יכול להיות או בעד משהו או נגדו. רעיון שהוביל אנשים לראות דברים בחייהם כשחור או כלבן. זה צמצם את ספקטרום הרעיונות והאמונות לשני מצבי קיצון מנוגדים – או שאתם בעדי, או שאתם נגדי.

במשטר הסובייטי של ג’וזף סטאלין האויבים תויגו כ”בורגנים”, “פשיסטים”, “קפיטליסטים” ו”ציונים”. תחת שלטון המפלגה הקומוניסטית הסינית בהנהגתו של מאו דזה-דונג, האויבים נקראו “ימניים”, “מתנגדי המהפכה”, “מעמד בעלי הבתים” ואלו שהאמינו ב”אמונות טפלות”. כיום המנטליות הזאת מתבטאת באמצעות תוויות פוליטיות אחרות: אם אתה בימין אתה “פשיסט”, “גזען”, “טיפש” או “בוט”. אם אתה בשמאל אתה “יפה נפש”, “קולקטיביסט”, “מתנשא” וכו’.

“באופן מעשי זה גרם לעצירה של כל צורות הטיעון האינטלקטואלי”, הסביר הפילוסוף הפולני, פרופ’ רישארד לגוטקו (Ryszard Legutko) בספרו (The Demon in Democracy (2016. “אף אחד לא התווכח, ובמקום זה האשימו מישהו בבגידה אינטלקטואלית”.

כמובן, זה לא התחיל בלנין או בסטאלין. לפני כן טען קארל מרקס שלאנשים אין שליטה בדעותיהם, שכן דעותיהם נוצרו על ידי השיטה. כל הערכים, התפיסות, הדעות, התאוריות והאמונות שרבים מאתנו שותפים להם והם ברורים ומובנים מאליהם, נתפסו על ידי מרקס כתוצר של התפתחויות פוליטיות. הכול הוא תוצר של הפוליטיקה, מלבד דעותיו של מרקס עצמו. זאת מכיוון שמרקס מתאר את האידיאולוגיה שלו כאוטופית, או סוף ההתקדמות האנושית. לכן אלו שתמכו באידיאולוגיה שלו האמינו שהם שייכים למוארים הבודדים ושכל שאר האמונות והרעיונות שייכים לאידיאולוגיה מיושנת שאבד עליה הכלח ויש לזנוח או להרוס.

התפיסה הזאת הפכה פופולרית באופן חסר תקדים, בעיקר כי היא הוכחה בתור כלי שכנוע נוח בעימותים פוליטיים. “היא מאפשרת להטיל ספק ביריב בלי להידרש לנימוק ממשי”, כתב לגוטקו. במקום להיכנס לעימותים או לדיונים ישירים, התפיסה לימדה את תומכיה לאתר את תכונות האופי של אנשים שאיתם הם מדברים, לפרש אותן מחדש ואז להתקיף את האנשים בהתבסס על תוויות שונות. היא השתמשה בוויכוח כדי לכבות את הוויכוח, להטיל ספק באנשים בהתבסס על הגזע שלהם, על אמונתם, על המגדר שלהם או על דתם.

מי שהכיר את השיטה טוב היה ג’ורג’ אורוול. בספרו “1984” הוא כתב על שפה בדיונית אותה הוא מכנה שִׂיחָדָש (“שיח” ו”חדש”) והסביר על מושג שקרא לו “שחורלבן” (BlackWhite). “כמו מילים רבות אחרות בשיחדש, למילה זו שתי משמעויות הסותרות זו את זו” (בתרגום חופשי מאנגלית). אם משתמשים בזה נגד אויב, “פירוש הדבר ההרגל לטעון בחוצפה ששחור הוא לבן, בניגוד לעובדות הפשוטות”. ואם מיישמים את זה על חברי מפלגה, “פירוש הדבר נכונות נאמנה לומר ששחור הוא לבן כאשר המשמעת המפלגתית דורשת זאת”.

במילים אחרות, אנשים יכולים לומר שמשהו הוא רע כאשר זה תואם את האינטרסים האידיאולוגיים שלהם. ויכולים לומר שאותו הדבר הוא טוב כאשר זה תואם את האינטרסים האידיאולוגיים שלהם. התפיסה של הנכון והמוטעה אינה מבוססת עוד על מערכת ערכים מוגדרת וקבועה, אלא על כל מה שהמדיניות דורשת באותו הרגע.

קל לראות שתפיסה זו עומדת בבסיס הסטנדרטים הכפולים של ימינו בפוליטיקה – שבה משהו נחשב טוב או נסלח אם הוא נעשה על ידי המחנה הנכון, אבל רע וראוי להתקפה מתמדת אם הוא נעשה על ידי המחנה הנגדי. עם זאת, כפי שאורוול הסביר, זו אינה מערכת מודעת של סטנדרטים כפולים, אלא אמונה מופנמת: “פירוש הדבר היא היכולת להאמין ששחור הוא לבן, ויתרה מזאת, לדעת ששחור הוא לבן, ולשכוח שאי פעם האמנת אחרת”.

על ספקטרום הדעות יש גוונים רבים, אין ספור פרשנויות והבנות שונות. על הספקטרום קיימות דעות קיצוניות ודעות ביניים. כך היה לאורך כל ההיסטוריה המודרנית, וכך ימשיך להיות ויש לכבד זאת. כשאנו נופלים ללחץ שמפעילה עלינו “הפלטפורמה” או לתפישה של שחור ולבן, אנו מוּעדים לפגוע, להרוס ולשסע.