ב-1980 נמלט מביתו שבטורקיה עבדוללה אג'לאן, מנהיג הארגון המרקסיסטי-לניניסטי "מפלגת הפועלים של כורדיסטן" (PKK), ששאף להקים מדינה כורדית קומוניסטית עצמאית. אג'לאן הגיע לסוריה ועל אדמתו של חאפז אל-אסד, ובתמיכתו, החל להקים מחנות אימונים לכורדים, מהם התכוננו לוחמי הגרילה שלו לצאת למתקפות טרור נגד טורקיה, אויבתם המרה.

בשני העשורים שחלפו נהרגו כ-30 אלף בני אדם במאבק האלים בין אנשי ה-PKK הכורדים לכוחות הביטחון הטורקים. ב-1997 תייגה ארה"ב את ה-PKK כארגון טרור, ושנה לאחר מכן גירש חאפז אל-אסד את אג'לאן מסוריה. ב-1999 הוא נתפס בקניה בידי המודיעין הטורקי, בסיועו של הסי-איי-אי האמריקני. לאחר היוודע דבר מעצרו, ובעקבות דיווחים על סיוע של המוסד במבצע, הסתערו כ-100 כורדים על הקונסוליה הישראלית בברלין. הם לקחו כבת ערובה אזרחית ישראלית, במה שהתפתח כפיגוע קשה, אך למרבה המזל נהדפו על ידי כוחות האבטחה.

בעודו מוחזק בבידוד כאסיר יחיד באי אימרלי שבים מרמרה, החל אג'לאן לחולל רְבִיזְיָה באידיאולוגיה האלימה של ארגונו. ממנהיג מרקסיסטי-לניניסטי טרוריסטי אלים, הוא הפך לאינטלקטואל הנמנע מאלימות. לאידיאולוג ניאו-מרקסיסט המתכתב עם תפישותיו של אנטוניו גראמשי האיטלקי שבמקום מאבק אלים הטיף לחדירה אידיאולוגית לתוך המבנים הקיימים בחברה ופירוקם מבפנים^[1].

בספר שחיבר מתא מעצרו בכלא^[2], הגיע אג'לאן למסקנה שהסיבה ל"בעיית החופש" של האנושות אינה היעדרן של מדינות, אלא הופעתה של המדינה. ולכן המטרה היא לחתור תחת המערכת השולטת שמיסדה את עצמה ברחבי העולם ויצרה סינתזה של פטריארכיה, קפיטליזם ולאום. ולעשות כך בעזרת פרדיגמה אלטרנטיבית חדשה.

באפריל 2004 החלה להתבהר הפרדיגמה כאשר ההיסטוריון והפילוסוף מארי בוקצ'ין שהתגורר בוורמונט, ארה"ב, קיבל מכתב מאדם גרמני שכתב בשמו של אג'לאן הכלוא. אותו אדם שתיווך בין אג'לאן לבוקצ'ין סיפר כי המנהיג הכורדי קרא תרגומים טורקיים לספריו של בוקצ'ין וראה עצמו "תלמיד טוב" שלו, כפי שסיפרה בתו של בוקצ'ין, דבי, במאמר שפרסמה ביוני 2018^[3].

בוקצ'ין, מתברר, היה חבר בצעירותו ב"חלוצים הצעירים של אמריקה" (תנועת נוער קומוניסטית) וב"ליגת הקומוניסטים הצעירים", סיפרה הבת. "ציפו מהם לקרוא את המניפסט הקומוניסטי וטקסטים רבים אחרים; הם נשלחו לרחובות למכור את עיתון המפלגה". בשנות ה-30 עזב בוקצ'ין את המפלגה הקומוניסטית ופנה לטרוצקיזם. אחר כך הפך לאנרכיסט, וכפי שמעידה בתו – "כזה הוא נשאר במשך ארבעה עשורים, מתחילת שנות ה-60 ועד סוף שנות ה-90".

לאנרכיזם הניאו-מרקסיסטי של בוקצ'ין היה מאפיין נוסף: "בוקצ'ין טען כי אסונות אקולוגיים הם סימפטום של בעיות חברתיות עמוקות […] הוא טען כי רעיון השליטה בטבע נבע והתפתח משליטת האדם ברעהו, וכי רק על ידי חיסול כל ההיררכיות החברתיות – של מגדר, גזע, נטייה מינית, גיל וסטאטוס – נוכל להתחיל לפתור את המשבר הסביבתי".

בוקצ'ין כתב מאות מאמרים ו-24 ספרים המתארים חזון אנטי-קפיטליסטי של חברה אקולוגית שוויונית שתביא את האנושות לכלל הרמוניה עם הטבע. הוא כינה זאת "אקולוגיה חברתית". אג'לאן, שחיפש קו אידיאולוגי חדש המתכתב עם המרקסיזם שבו האמין, התחבר להגותו של בוקצ'ין. "הוא בנה מחדש את האסטרטגיה הפוליטית שלו סביב החזון של 'חברה אקולוגית-דמוקרטית' ופיתח מודל לבניית חברה אזרחית בכורדיסטן ובמזרח התיכון", אמר המתווך שנשלח מטען אג'לאן. "הוא המליץ על ספריו של בוקצ'ין לכל ראש עיר בכל הערים הכורדיות ורצה שכולם יקראו אותם".

כך הפך ה-PKK מארגון מרקסיסטי-לניניסטי-טרוריסטי לארגון המורכב מסינתזה של רעיונות ניאו-מרקסיסטיים, בהם פמיניזם, סוג מסוים של סוציאליזם וגם קומיונליזם. אג'לאן קרא לזה "קונפדרליזם דמוקרטי".

לפי דילאר דיריק (Dilar Dirik), דוקטורנטית באוניברסיטת קיימברידג', הרעיון היה שהכורדים יתארגנו בקומונות שלכל אחת מהן מועצה המטפלת בנושאי כלכלה, ביטחון, חינוך, נשים, נוער ושירותים סוציאליים. כל קומונה אמורה להתנהל באופן אוטונומי, אך להיות קשורה לקומונות אחרות באמצעות מבנה קונפדרלי לצורך תיאום והגנה על עקרונות משותפים. כשעולות בעיות שלא ניתן לפתור בבסיס, או שהן חוצות את הבעיות של המועצות ברמות הנמוכות יותר, הן מועברות לרמה הבאה, כלומר למועצות ברמות גבוהות יותר^[4].

ב-2004 החלו רעיונותיו של אג'לאן להיות מיושמים בסוריה, כשהוקמה "המפלגה הדמוקרטית המאוחדת" (PYD), שלה מיליציה חמושה בשם YPG (אותה מיליציה איתה שיתפה ארה"ב פעולה נגד דאע"ש). עד היום "ה-YPG אינו מסתיר את זיקתו האידיאולוגית לאג'לאן, אבל מכחיש קשר ארגוני ל-PKK", כותב קייל אורטון בניו יורק טיימס^[5]. חיילי ה-YPG לא רק מאומנים להשתמש בנשק, אלא גם מחויבים לשמוע הרצאות בהיסטוריה ובפילוסופיה. כך מוודאים שהם יכירו את המחשבה הפוליטית של ה-PYD ושל אג'לאן.

בהקשר זה ראוי להזכיר את יחידות ההגנה של נשים (YPJ) הפועלות תחת אותה מפלגה (PYD). גם זה כחלק מהחזון האוטופי של אג'לאן שבו פמיניזם הוא "נדבך מרכזי" בקונפדרליזם^[6]. יש לשים לב שלא מדובר בפמיניזם שנועד רק להעצים נשים להצטרף לתפקידי לחימה המאפיינים בעיקר גברים, אלא בפמיניזם מרקסיסטי המשלב מלחמה ב"מערכת הפטריארכלית", במערכת הכלכלית "הנצלנית" וברעיון המעמדות יחדיו.

בתחילה יושמו הרעיונות בשלושה "קנטונים" בסוריה (גזיירה בצפון מזרח, כובאני בצפון ועפרין בצפון מערב) שבהם כ-2 מיליון כורדים סורים. ב-2014 הקימו הקנטונים את כורדיסטן הסורית – חבל בצפון מזרח סוריה שנודע בשם רוז'אבה.

כמובן, הפוליטיקאים שלנו יטענו שבתוך מזרח תיכון מבולבל שבו נערפו עד לאחרונה ראשים בשם דת רדיקלית בקיצוניותה, ודיקטטור תאב כוח שיגר טילים כימיים על אוכלוסיות תמימות, נוכחותה של קבוצה ליברלית המבטיחה זכויות אדם ליושביה היא עניין מבורך. במיוחד אם ניתן לגייס אותה למטרות הלחימה שלנו בסוריה (כפי שכבר קרה, לפי הדעה המקובלת). יש בכך מן האמת, כמובן, ובכל זאת, צריך להיזהר מלצייר את הכורדים בסוריה בצבעים רומנטיים מדי, כפי שעשו כלי התקשורת והפוליטיקאים בישראל – וכך השכיחו מאיתנו את האידיאולוגיה שבבסיסם.

---

[1] Massimo D’Angelo, The Syrian war: the Kurdish question under a marxist and feminist perspective, University of Trento

[2] Abdullah Ocalan, Prison Writings: The Roots of Civilisation, 2007

[3] Debbie Bookchin, "How My Father’s Ideas Helped the Kurds Create a New Democracy", The New York Review od Books, June 2018

[4] D. Dirik, Building Democracy without the State”, in ROAR Magazine, April 2nd 2016

[5] Kyle W. Orton, "The Error of Arming the Syrian Kurds", NYTimes, June 2017

[6] A. Öcalan “Democratic Confederalism”, Transmedia Publishing Ltd, London, 2011