יובל נח הררי הוא אולי ההיסטוריון המשפיע בעולם. ספריו הקנו לו פופולריות, השפעה ויכולת לעצב את דעת הקהל. ובכוח הזה הוא השתמש לא מזמן. אני לא מתכוון לפרסום הספר שלו ברוסיה (שפיסקה בו הוחלפה), אלא לכתבה שפרסם על שער מוסף "הארץ" בנושא קהילת הלהט"ב (26 ביוני 2019).

"במבט לאחור", כותב נח הררי, "אפשר כמובן לתהות למה בכלל היה צריך את המהפכה הלהט"בית. למה היו צריכות לעבור אלפי שנים של דיכוי, עד שבני אדם הבינו שאין שום דבר רע באהבה? אם שני גברים אוהבים זה את זה, או שתי נשים רוצות לבנות את חייהן יחד, מה בעצם הבעיה עם זה? גם אם יש אלוהים, אני די משוכנע שהוא לא מעניש בני אדם על אהבה.

"הומואים, לסביות, ביסקסואלים, טרנסיות וכל יתר בני האדם לא מפרים שום חוק טבע. אי אפשר להפר את חוקי הטבע. מה שמפר את חוקי הטבע לא יכול להתקיים. כל מה שקיים הוא בהכרח טבעי. זה כל כך פשוט".

במבט ראשון דבריו של נח הררי נשמעים נכונים. כל אדם שיעשה כראות עיניו ויש לגלות סבלנות וסובלנות כלפי כולם. אבל קריאה חוזרת מגלה כשל לוגי אינהרנטי הקיים בתפיסה הפופולרית שהוא מציג. בואו נזרום איתו לרגע. לפי הלוגיקה הזו "כל מה שקיים הוא בהכרח טבעי". אם כך, פדופיליה היא בהכרח טבעית שכן היא תופעה קיימת ומוכרת. לפי אותה לוגיקה גם גילוי עריות הוא טבעי. זה קיים. וכל מה שקיים הוא טבעי. מה לגבי קניבליזם? – גם טבעי.

לא מדובר במשחק מילים קטנוני, אלא בלוגיקה רווחת בחברה שחשוב להתבונן בה ולהבין את השלכותיה. במרכזה שוכן רעיון הקובע כי אף אדם, אף מסורת ואף רעיון היסטורי או דתי לא צריך להכתיב לאינדיבידואל מה נכון וראוי לעשות: כיצד עליו לחיות ועם מה עליו להזדהות. בדיוק להיפך – על האינדיבידואל להשתחרר מכל התפיסות שלתוכן נולד ולפרוץ אותן כדי שיוכל להחליט בעיניים נקיות עם מה עליו להזדהות. אין גבולות, אין מגבלות ואין טוב ורע שלימדו אותנו האבות. לפי נח הררי, הקריטריון היחיד הוא אהבה. בשם האהבה הכול מותר ואלוהים אינו מעניש על כך.

הלוגיקה הזו, כפי שנראה מיד, קורסת לתוך עצמה. אם "אין שום דבר רע באהבה", כפי שכותב נח הררי, מה ימנע מאדם להתחתן עם אימו בשם האהבה? מה ימנע מפדופיל המאוהב בילד קטן לקבל הכרה בחברה? ומה ימנע מאישה המאוהבת ברובוט שלה להתחתן איתו בטקס מיוחד? אף אחד לא יוכל להוכיח שאהבתם אינה אמיתית ולא יוכל לומר שזה אינו טבעי. זה הרי מופיע בטבע, וכל מה שמופיע בטבע הוא טבעי. אלוהים לא מעניש על כך ולאינדיבידואל מגיעה האוטונומיה לבחור באופן חופשי. רק אנשים "חשוכים" ו"מיושנים" ימנעו זאת מהם. האם אתם כאלה? לא.

אז מדוע בכל זאת ברור לכולנו שיחסים כאלה הם דבר חולני ואסור? מה הסיבה לכך? האם יכול להיות שזה קשור ב"טוב ורע", ב"אסור ומותר", במסגרות ובערכים שלימדו אותנו תרבויות העבר ואבות אבותינו?

בואו נזרום עוד קצת עם הלוגיקה הזו ונראה את השלכותיה כיום. במאי 2018 עלתה להרצות על הבמה באירוע טד (TEDx) באוניברסיטת וירצבורג שבגרמניה בחורה צעירה בשם מרים היין (Mirjam Heine). היין, סטודנטית לרפואה, סיפרה על בחור בן 19 בשם ג'ונאס הנמשך מינית לילדות בגיל 6 עד 12. "תנו לי להיות ברורה כאן", היין אומרת, "פגיעה בילדים זה דבר שגוי בלי כל ספק. אבל פדופיל שאינו פוגע בילדים לא עושה שום דבר רע. אני רוצה בקצרה לסכם היכן אנו עומדים כרגע – לפי המחקר העכשווי, פדופיליה היא נטייה מינית שאיננה ניתנת לשינוי, בדיוק כמו הטרוסקסואליות. אף אחד לא בוחר להיות פדופיל. אף אחד לא יכול להפסיק להיות אחד שכזה… [לכן] אנו חייבים לקבל החלטה. האם זו אחריותנו להתגבר על הרגשות השליליים שלנו לגבי פדופילים, ולהתייחס אליהם באותו כבוד שאנו מתייחסים לאנשים אחרים. אנו צריכים לקבל שפדופילים הם אנשים שלא בחרו את המיניות שלהם, ושלא כמו כולנו, הם לא יוכלו לחיות בחופשיות אם ירצו לנהל חיים ישרים".

במילים אחרות, היין טוענת שעלינו להתגבר על הרגשות השליליים שאנו חשים כלפי פדופילים ולקבל את הנטייה המינית שלהם. מנקודת מבטה זה הגיוני. אם הכול טבעי, כפי שכותב נח הררי, לא ניתן לשפוט פדופילים. פדופילים לפי המחקר נולדו כך. הם לא בחרו בנטייתם כפי שהטרוסקסואלים לא בחרו זאת. הם פועלים בשם האהבה – ערך מקודש וטבעי שאלוהים לא מעניש עליו.

קבלה של פדופילים אינה תסריט עתידני בדיוני, אלא כיוון שאליו צועד המין האנושי – הנגזר מהלוגיקה הפופולרית שהציג נח הררי. אם כן, מה ניתן לעשות? התשובה ברורה מאליה: להיפרד מהלוגיקה המסוכנת הזו. להבין שהאוטונומיה של האינדיבידואל לבחור בעצמו, בין אם בשם האהבה או בשם החופש העצמי, היא דבר חשוב. אך אם אין גבולות מסוימים, מבלי שנשפוט נכון ומוטעה, טוב ורע – אנו צועדים במדרון חלקלק המוביל לתהום שיהיה קשה מאוד לצאת ממנה.

* למען הסר ספק, דבריו של נח הררי לא הוצאו מהקשרם. הם הובאו כפי שהם במקור מתוך מאמר ארוך יותר