באחד מביקוריו בבית האבות מצא אפרים את אביו, יאשה, ישוב בחדרו, על כיסא גלגלים. דמעות התגלגלו בערוצי הקמטים הרבים שנחרטו בפניו במהלך 86 שנות חייו.

״קום מהכיסא!״ ציווה אפרים על אביו. הוא קיווה שהשיתוק שאחז באביו הוא תוצאה זמנית של בדידות, של פחד ודיכאון

״אני כבר לא יכול ללכת. עכשיו יעבירו אותי למחלקת התשושים…״

הוא ידע שזו התחנה האחרונה לפני שנפטרים מהעולם.

״קום מהכיסא!״ ציווה אפרים על אביו.

הוא קיווה שהשיתוק שאחז באביו הוא תוצאה זמנית של בדידות, של פחד ודיכאון. התחושות האלה הציפו את יאשה לאחרונה לעתים קרובות, וגרמו לו להתקפי זעם ועימותים עם דיירים אחרים ועם צוות המטפלים בבית האבות.

ידיו ורגליו של יאשה רעדו במאמץ לקום, אבל ללא הואיל.

״אין מה לעשות!״ אמרה סוניה המטפלת הראשית, שעמדה בפתח, טופחת בשתי ידיה על ירכיה הכבדות. ״נצטרך להעביר אותו לתשושים״.

״יש מה לעשות״, הזדעק אפרים ודחק אותה החוצה, תוך שהיא מקללת אותו קללות נמרצות בשפת אמה, על שהעז להתריס כנגד חוות דעתה המקצועית.

עוד באותו ערב חיפש אפרים ב״דפי זהב״ פיזיותרפיסטית. אנשים שקמים מכיסא גלגלים הוא ראה רק בסרטים, אבל קול פנימי דחק בו לנסות. למחרת בבוקר פגש את אילנה, אישה דקת גוף בשנות העשרים לחייה. היא חייכה אליו במאור פנים ולחצה את ידו בעוז. היא מצאה חן בעיניו מיד.

פניו של יאשה התמלאו פליאה למראה האישה הצעירה שהביא אפרים לחדרו. אחר כך התחלפה הפליאה בחיוך קל, שאריות של אותו חיוך ממזרי שהיה לו בצעירותו כאשר נקלע לחברתן של עלמות חן. אילנה לחצה את יד אביו בחום ונשקה קלות על לחיו. האופטימיות של אפרים גברה.

״אני אוציא את אביך מהכיסא. רק תשאיר אותנו לשבוע לבד. אל תבוא עד שאקרא לך״, אמרה והדפה את אפרים החוצה, תוך שהיא סוגרת את הדלת מאחוריו.

עיניו השובבות ופניו הכמעט ילדותיים של הישיש שבו את ליבה והיא חיפשה דרכים להגיע לליבו. בהתחלה היא סיפרה לו על עצמה ועל בית הוריה. עיניו של יאשה אורו כשגילה שהוריה של אילנה הגיעו לארץ מעיר מולדתו שלו, אודסה, בתחילת המאה. זה הסביר לאילנה את הצליל הרוסי שקלטה במבטאו. אחר כך הוא הראה לה צילום של ילד וילדה עם ערימה של חפיסות שוקולד וסיפר בהתלהבות בשבחם של הנכדים הכי חמודים בעולם, שאוהבים נורא שוקולד. היא שמה לב גם לציורים שכיסו את הקירות, מעט נאיביים אבל עתירי גוונים. הסתבר לה שהוא משתתף בחוג לאמנות בבית האבות.

בביקור הבא שלה אילנה הביאה לו סט של צבעי שמן חדשים. בהמשך היא הגניבה לחדרו בקבוק של וודקה משובחת ושתי כוסיות שהתקבלו בתרועות שמחה.

יאשה גילה לה שבצעירותו הוא נהג לשיר עם חבריו החלוצים, כשהגיעו ארצה היישר לדירה משותפת בנווה צדק של אז. וכך בקעה מדי פעם שירתו הרוסית הנרגשת והתגלגלה במסדרונות האפרוריים של בית האבות. הוא גם סיפר לה שהוא ורעייתו המנוחה היטיבו לרקוד, בעיקר ואלס.

זה היה כבר ביום השישי כאשר אילנה קלטה פתאום שלא תרגלה עם יאשה אפילו תרגיל פיזיותרפיה אחד.

ביום השביעי הביאה אילנה נגן מוסיקה, לחצה על הכפתור, וצלילי ואלס בקעו מהמכשיר. היא הזמינה אותו לרקוד. הוא קם כמעט ללא מאמץ מכיסא הגלגלים והם רקדו, תחילה בהיסוס קל, אחר כך כמעיין המתגבר.

אפרים נקש בדלת ונכנס מבלי להמתין לתשובה. בפינת החדר עמד כיסא הגלגלים – מיותם.

״אני רוקד! אני רוקד!״ קרא אביו, ״והכול בזכות המלאכית הזאת, אילנה!״

אילנה נעלמה כלא הייתה.

אפרים כבר מזמן לא ראה את אביו נרגש וחיוני כל כך. הריקוד תם ואפרים חיבק את אביו שהתנשם בכבדות במשך דקות ארוכות, הושיבו על מיטתו, מחה בממחטה את פניו, ולא ידע האם הייתה זו זיעתו או דמעותיו.

״אני לא הולך למחלקת התשושים. אני לא הולך…״ לחש בהתרגשות כילד שהתמלאה משאלתו, ונשכב על המיטה.

״ראית איך אביך רוקד?״ שאל יאשה את אפרים. ״אתה זוכר שאמרתי לך פעם, שכשרוצים משהו מאוד מאוד – אפשר להצליח. רק צריך לרצות״. האב הקשיש התרומם לפתע ממיטתו, עמד על רגליו והחל לחוג בחדר. ״אתה רואה? אימא ואני רוקדים שוב״. אפרים היה יכול להישבע שלרגע ראה את אימו המנוחה, חבוקה בזרועות אביו בריקוד ואלס סוער.

בתום הריקוד חזר הישיש למיטתו, מתנשף, נשען על אפרים ההמום. הוא אחז בידו של בנו, ועצם את עיניו. חיוך שובב נמתח על שפתיו.

דומה שסוניה המטפלת הראשית חיכתה כבר בחוסר סבלנות ליד הדלת, ניגשה לחלון, הסיטה בתנועה חדה את הווילון, ופתחה את התריס כדי לאוורר את החדר לדייר הבא.