רבים שואלים אותי מה המשמעות של מבצע צוק איתן לגבי העתיד, או מה ההשלכות ארוכות הטווח של הלחימה ברצועת עזה של 2014 על המזרח התיכון ועל העולם. אנסה כאן לתמצת את נקודת מבטי בשאלות אלו. הרחבתי בהן בספר 2048.

אנשים רבים בתחילת המאה ה-21 מתלבטים בשאלה כיצד להגדיר את העימותים שמתרחשים בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה. להזכירכם, מאז 1945 נהרגו במלחמות ועימותים פנימיים ובין מדינתיים כ-100 מיליון איש, יותר מאשר בכל מלחמת העולם השנייה – כ-65 מיליון איש. 

בעוד מאה או מאתיים שנה ההיסטוריונים ינסו להגדיר את אופי העימותים הללו ויתנו לתקופת מאת השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה כותרת. יש כאלו הטוענים שאנו נמצאים בעיצומו של מאבק בין דתות, יש הטוענים שזה מאבק כלכלי בין מעמדות ומדינות ויש הטוענים שאנו במהלכו של מאבק בין תרבויות מזרחיות, מחד, ומערביות מאידך. 

לעניות דעתי, אנו נמצאים בעיצומו של מאבק בין תרבויות דמוקרטיות ומשטרים לא דמוקרטיים. כמובן שלכל זרם יש במה להיאחז ואין זה המקום להרחיב בהוכחות השונות שכל זרם מחזיק בידו. אנו עדיין בעיצומם של תהליכים ואין לנו שום יכולת לראות בבהירות את המתרחש. ובכל זאת, כל אבחנה יכולה לתרום טוב יותר למציאת פתרונות יעילים להנמכת הלהבות. 

בתורת הלחימה הקונבנציונלית שום צבא לא פותח במלחמה כשהוא יודע שהוא יובס בה. מה הם רוצים להשיג במלחמה בה אלפים ימותו וכוחם הצבאי יצטמצם לבלי הכר בסופה?

ובכן, אחרי מלחמת העולם השנייה, התברר שידם של דמוקרטיות הייתה על העליונה מסיבות רבות. בכללן ערכי המוסר שאפיינו אותן, הטכנולוגיות, המדעים ושיטות הממשל הדמוקרטיות שבדרך כלל הוציאו דברים טובים מאזרחיהן ותרמו לעליונותן על שיטות ממשל לא דמוקרטיות. חייבים לומר שמי שחי במשטר דמוקרטי נוטה להתעלם מהחסרונות של השיטה הדמוקרטית. אחרים החיים במשטרים טוטליטריים או אף במשטרים מריטוקרטיים, כדוגמת סינגפור, רואים את החסרונות של דמוקרטיות ומוכנים להילחם בהן כדי להוכיח את עליונות שיטותיהם. 

האסטרטגים של התרבויות הלא דמוקרטיות חיפשו ללא לאות תורת לחימה שתיתן מענה הולם לעליונות תורת הלחימה וערכיה של המדינה הדמוקרטית. נדמה לי כי אנו נמצאים בפרק נוסף בניסיונותיהם לגבור על תורת הלחימה כפי שהתפתחה בצבאות של מדינות דמוקרטיות. הם למדו את ההיסטוריה של המלחמות שהתנהלו במקומות רבים באלפי השנים האחרונות ומצאו מענה אותו אנו רואים כרגע בקרבות בעזה. מבחינה זו, עזה היא שדה הניסויים של תורת לחימה חדשה כנגד צבאות וממשלים דמוקרטיים. דאע״ש כתנועה והמדינה האיסלאמית כשיטת ממשל הן וריאציה נוספת של שדה הניסויים הזה. הן מוסיפות נדבכים לתורת הלחימה שעזה משפרת זה זמן רב. מאחר ואי אפשר להרחיב כאן בכל היבטי תורת הלחימה שלהן אתמקד כאן באחד ממאפייניה של הגרסה העזתית בלבד.

יש המכנים את תורת הלחימה שחמאס מנסה

״מלחמה אסימטרית״. הרי כל בר-דעת שואל: כיצד חמאס פותח במלחמה ביודעו שהוא יובס בשדה הקרב וכי הוא והאוכלוסייה שלו ישלמו מחיר כבד בשל כך. בתורת הלחימה הקונבנציונלית שום צבא לא פותח במלחמה כשהוא יודע שהוא יובס בה. מה הם רוצים להשיג במלחמה בה אלפים ימותו וכוחם הצבאי יצטמצם לבלי הכר בסופה? כל אלה הטוענים שכל מטרתם לזרוע הרס וחורבן כדי שהעולם ירחם עליהם מזלזלים באינטליגנציה של האסטרטגים שמאחוריה. 

חשוב לזכור כי גורמים רבים מממנים את המערכה הזו של החמאס ובוודאי הם לא היו רוצים לראות את השקעתם יורדת לטמיון. כדי להשקיע בה כל כך הרבה מיליוני דולרים הם חייבים להיות משוכנעים שיש לה סיכוי להכניע את האויב, שכרגע הוא ישראל אבל בהמשך אלו יהיו כל המדינות הדמוקרטיות. 

חמאס כידוע לכל ישראלי לא יסתפק בשום דבר שאינו הכרעה טוטלית של הישות הציונית. אז למה הם ״מבזבזים את הנכסים שלהם״ בקרב שלא יביא להם הכרעה אלא סתם קצת נזקים וקצת כאב ראש לאוכלוסיית האויב?

אז מה היא תורת הלחימה שלהם ומה הם רוצים להשיג ב-100 רקטות ביום לעבר שדות ריקים וכמה ריכוזי אוכלוסייה? רבים עדיין מנסים להבין את ההיגיון שמאחורי המעשה הזה מבחינה צבאית. אנסה להסביר אותו בקונטקסט רחב יותר שייתן פרספקטיבה חדשה על המתרחש ברצועת עזה עתה, ועל מה שיתרחש שם, ובעיקר בצפון הארץ, בעתיד.

כל בר-דעת יודע שאם רוצים להכריע אויב צריך לזהות את הנכס החשוב ביותר שהוא מחזיק בידו ולנסות לפגוע בו. אז מהו הנכס החשוב ביותר של דמוקרטיות? זה לא חופש הביטוי כפי שאנשים חושבים. מבחינת משטרים טוטליטריים זהו דווקא עקב האכילס של דמוקרטיות שיכול להביא להתמוטטותן. אלו לא ערכי הצרכנות או חופש התנועה. גם אלו מבחינתם, בהינתן זמן מספיק יכולים למוטט תרבויות דמוקרטיות. אז מהו הנכס החשוב ביותר שנותן לדמוקרטיות את היתרון היחסי על פני כל שיטת ממשל לא דמוקרטית אחרת בעולם? 

הם מצאו שהברית שיש בין האזרח במדינה הדמוקרטית לבין הצבא והממשל שלו הוא הנכס האיתן ביותר שגורם בסופו של דבר לעליונות דמוקרטיות בשדה הקרב ומעניק למדינות דמוקרטיות יתרון מדעי, תרבותי וטכנולוגי שמכריע תרבויות לא דמוקרטיות. 

בדמוקרטיה האזרח מרגיש שהממשל עובד למענו – למען ביטחונו, למען אושרו ולמען רווחתו. מנגנון הבחירות הוא אמצעי לוודא שהנבחרים ימשיכו לעבוד למען אזרחיהם. וזאת בניגוד למדינות לא דמוקרטיות בהן האזרח לא מצפה רבות מהמושלים שלהם שבעיקר קיימים כדי לוודא את שרידותם. הם לא מצפים רבות מצבאם שבדרך כלל רודה בהם. למעשה ברוב המשטרים הלא דמוקרטיים האזרחים נאנקים תחת עול הצבא והמדינאים שלו. 

כיצד אם כן מפרקים או לפחות גורמים לנזק רב בקשר ההדוק שיש בין האזרח הדמוקרטי לממשלו ולצבאו? הם מאמינים שזעזועים ארוכי טווח ביסוד הזה יכולים להביא לקריסתה של דמוקרטיה. לשם כך הם פיתחו תורת לחימה בעלת נדבכים רבים שמטרתה לפרק את הקשר הזה בין האזרח הדמוקרטי למוסדות מדינתו. להלן נדבך אחד בלבד ממנה. אני גם לא אפרט כאן כיצד נלחמים בה ומה צבאות מודרניים של משטרים דמוקרטיים מנסים לעשות כנגדה. אומר רק שתורת הלחימה שכנגד עדיין לא גובשה לחלוטין וחלקים ממנה מנוסים כרגע בעזה. זו הסיבה להססנות של המנהיגים אם ללכת עד הסוף כפי שההמון דורש וזו הסיבה שהעולם הדמוקרטי עדיין לא החל לטפל במדינה האיסלאמית וכוחותיה הצבאיים המתפשטים בסוריה ובעיראק.

חמאס ובני בריתו מצאו שכדי למוטט או לפחות לזעזע את הקשר ההדוק והאמון שיש לאזרח הדמוקרטי עם מנהיגיו ומפקדי צבאו, הוא צריך לגרום לכך שלאחר זמן מה של חילופי מהלומות, האזרחים הדמוקרטיים יתחילו לטעון כנגד מנהיגיהם ומצביאיהם כי הם לא מצליחים על אף כל הטקטיקות והתקציבים הרבים שהם שופכים בקרב לגרום לאויב להפסיק את הטפטוף של כ-100 רקטות ביום. 

מבחינת החמאס והאסטרטגים שמאחוריו, ולא אצביע עליהם כרגע כי זה דורש הרחבה רבה, ככל שהם יוכלו למשוך את הזמן בו הם יוכלו להמשיך לשלוח כ-100 רקטות ביום כך הם יקעקעו את האמון שיש לעם הדמוקרטי בצבאו והצבא ומנהיגיו יבקשו להפסיק את הלחימה משום שהיא לא מביאה את הפסקת האש שהיא אמורה להביא. לחימה מטרתה להביא את האויב שלא יוכל לירות שוב. אם הם יצליחו על אף האבדות הרבות שהם סופגים להמשיך לירות רקטות, הם בטוחים שהאזרחים יתמרמרו על מנהיגיהם ומצביאיהם וכך לאורך זמן ייווצר הקרע המיוחל שיגביל את היתרונות הטכנולוגיים והכלכליים של דמוקרטיות וזה יהיה רק עניין של זמן עד אשר המדינות הללו יוכרעו. 

זו תורת הלחימה שאנו רואים כרגע בעזה בזעיר אנפין. היא נלמדה מקרבות רבים לאורך ההיסטוריה שנוהלו כנגד כוחות עודפים וטובים יותר. היו לה וריאציות שונות. האחרונה שבהן הצליחה להכריע את ארה״ב בווייטנאם. 

כזכור, לתורת הלחימה הזו יש נדבכים אחרים. אם לרמוז לנדבך נוסף מספיק שאומר כי המנהרות גם הן חלק ממנה. בעזרתן הם לא ינסו ללכת אחר כוח צבאי עדיף עליהם אלא אחר יישוב אזרחי וקבוצה מתושביו, דבר שיעלה חשש במשך שעות ספורות שהצבא הגדול הזה לא מצליח לעצור קבוצת מסתננים קטנה ויקעקע את האמון של האזרחים ביכולתו של צבאם. בבוא העת אזרחי המדינה הדמוקרטית יבואו איתו חשבון כשיבקש תקציב לפיתוח טכנולוגיה או להרחבת כוחותיו. 

כיצד מתמודדים עם תורת לחימה אסימטרית שכזו? נשאיר את זה לאסטרטגים הצבאיים והמדיניים של המדינות הדמוקרטיות לייצר. אם הם לא יצליחו לתת לה מענה הולם כולנו בצרות צרורות. חלקים ממנה נוסו בעזה של 2014. פשוט אין ברירה. ככל שגיבוש המענה יהיה מוקדם יותר יינצלו חייהם של רבים בעתיד – בסבב הגדול הבא בצפון.

---

פרופ׳ דוד פסיג, חוקר עתידים וראש המעבדה למציאות מדומה, אוני׳ בר אילן.
מחבר הספר 2048 על מלחמות העתיד