איל לוינטר

עיקרון מדעי שנוסח לפני כמעט 200 שנה מציע דרך אחרת לחשוב על כוח וחולשה – ועל מה שבאמת קובע את גבולותיה של מערכת

כשמערכת קורסת, אדם מתעלם מאיתנו או החלטה נראית מכוונת נגדנו, קל להניח שמישהו פועל בזדון. "התער של הנלון" מציע להתחיל דווקא באפשרות פשוטה יותר

איך רעיון סאטירי משנות ה-60 הפך לאחת התובנות המטרידות ביותר על עולם העבודה

לפני כמעט 60 שנה ניסח מלוין קונוויי רעיון פשוט ורב-עוצמה: המערכות שאנחנו בונים נוטות לשקף את מבנה הארגונים שבונים אותן. מאמזון ועד צה"ל, החוק הזה מציע דרך אחרת להבין הצלחות, כשלים וזרימת מידע

בעולם שבו כל אחד יכול להפיץ טענה בלחיצת כפתור, מי שמבקש לברר מה באמת קרה נמצא כמעט תמיד בעמדת נחיתות. הפער הזה אינו מקרי – והוא מסביר לא מעט ממה שקורה בוויכוחים, בתעמולה וברשתות החברתיות

חוק גודווין נולד כבדיחה על ויכוחים באינטרנט, אך עם השנים התברר שהוא מצביע על תופעה עמוקה הרבה יותר – משהו יסודי באופן שבו אנחנו מנהלים מחלוקות

מה קורה כשמנסים להציל פרויקט שנקלע לפיגור באמצעות עוד ועוד אנשים – ומה הקשר בין IBM, חוק ברוקס והמלחמה באפגניסטן

אבן עתיקה שהצילה כפר מצונאמי, הדרורים שחיסולם עלה ביוקר ושבוע העבודה הסובייטי שפירק את יום המנוחה: שלושה סיפורים שממחישים את "הגדר של צ'סטרטון" – ולמה לפני שמבטלים חוק, מסורת או מנגנון שנראים מיותרים, כדאי להבין איזו בעיה הם נועדו לפתור

יתרון קטן בתחילת הדרך יכול להפוך עם הזמן לפער עצום: מעצי האמזונס, דרך מדענים וזמרים ועד ילדים שלומדים לקרוא. כך פועל "אפקט מתי" – המנגנון שבו הצלחה מעניקה משאבים שמגדילים את הסיכוי להצלחה הבאה

מחולדות בהאנוי ונשק מודפס בתלת-ממד ועד שדות קוקה ושומשום: שוב ושוב, תמריצים שנועדו לפתור בעיה גורמים לאנשים לשנות את התנהגותם באופן שהופך אותה לגרועה יותר. כך פועל "אפקט הקוברה"

סין מנסה להעביר את הרובוטים דמויי האדם מאולמות התצוגה לרצפת הייצור. בארה"ב כבר מזהים במהלך חזית חדשה בתחרות הטכנולוגית בין המעצמות

מכווית ועד סעודיה – פקיסטן ממירה את הכוח הצבאי שלה בכסף, אנרגיה והשפעה אזורית