צ'רלס ה. ווגל הרגיש במשך זמן רב בחייו אאוטסיידר. מגיל צעיר הוא רצה שיהיו לו חברים קרובים, אבל ככל שחלפו השנים הוא החל לתהות אם יהיו לו אי פעם חברים, ואם קיים מקום שבו הוא ירגיש שייך. הוא ניסה דברים רבים כדי לגרום לקסם הזה לקרות. למשל, בשנות העשרים המוקדמות שלו הוא החליט ללוות את בת דודתו לכנסייה בלוס אנג'לס, בניסיון להתחבר לקהילה שם. אך כשישב באודיטוריום וציבור של 1,000 איש נעמדו והחלו להניף את ידיהם, הוא ידע שזה לא בשבילו. "באמצע הטקס לא רציתי יותר להעמיד פנים שאני מרגיש שם נוח. אני עדיין זוכר את המבטים שנזרקו לעברי בשעה שישבתי לבדי. היה ברור שלא השתייכתי לשם", הוא כותב בספרו "אמנות הקהילה" (The Art of Community).

ניסיון נוסף הוא עשה בגיל 25 כאשר החליט להצטרף כמתנדב ל"חיל השלום" בצפון זמביה. לווגל הייתה תחושה שאנשים אמיצים והרפתקנים אולי מתאימים יותר לאופי שלו. הכפריים בזמביה אירחו אותו באדיבות, "אבל הרגשתי בודד במשך לילות רבים, במקום זר, עם שפה אחרת ואוכל אחר". גם למתנדבים שהיו עסוקים בערבים במשחקי שתייה הוא לא התחבר. "ערב אחד פנה אליי מתנדב ואמר לי: 'אני לא בוטח באנשים שלא משתכרים'. בגלל שלא שתיתי אלכוהול, הוא לא בטח בי". ווגל חזר לביתו והרגיש בודד מאי פעם. "הייתי מאלו שבוכים בלילות לבדם", הוא כותב.