לעתים הקושי והאפלה משכיחים מאיתנו את המחזוריות הקיימת בטבע
רינה בן-עמי | 8 בפברואר 2024 | פילוסופיה | 3 דק׳
פעם למעלה – פעם למטה
מיתוס יווני מספר על נערה בשם פרספונה שטיילה בשדה כשלפתע נחטפה על ידי האדס, אל השאול, כדי שתהיה לו לאישה. באבלה הכבד, אמה דמטר, אלת האדמה, התבואה והפריון, הפסיקה להעניק את פרייה וכל גידולי האדמה קמלו. האלים, שלא יכלו לאפשר את חידלון החיים, לחצו על האדס שיחזיר את פרספונה לאמה. רגע לפני שעזבה פרספונה את השאול, העניק לה האדס תשורה קטנה – שלושה גרגרי רימון שאותם בלעה ובכך חרצה את גורלה, כיוון שהאוכל מפרי אדמת השאול מחויב להישאר בו. ברוב תושייה מצאו האלים באולימפוס פשרה: פרספונה תבלה מדי אביב עם אמה, ועם בוא הסתיו תחזור לגור עם האדס כשלושה חודשים (על כל גרגיר רימון שאכלה) במעמקי האדמה.
בתרבויות רבות השאול מסמל את הלא נודע, מקום אפל שממנו אנחנו מפחדים ומבקשים להימנע. זה המקום שנתפש כמוות, ולכן ככזה מקום בו אנו מאבדים את יכולת השליטה. ובכל זאת, לפי המיתוס, גם מתוך השאול, בכל כמה חודשים, שבה פרספונה אל החיים ומביאה עימה את הפריחה.
לעומת פרספונה שנחטפה אל השאול, האלה הגדולה אינאנה, מלכת השמים והארץ בתרבות השומרית, יורדת מרצונה החופשי אל אותו מקום. יום אחד מחליטה אינאנה לעזוב את הכול, לובשת את מיטב מחלצותיה, נותנת הנחיות מפורטות למשרתת שלה מה לעשות למקרה שלא תחזור, ויורדת לבדה אל השאול. בכל אחד משבעת שעריו מוסרים ממנה בהדרגה מלבושיה, עד שהיא נכנסת אל חדר מלכות השאול ערומה וכורעת, מומתת וגופה הנרקב נתלה על וו בקיר. שלושה ימים לאחר שלא שבה, ממלאת המשרתת את הוראותיה ומבקשת מהאלים להצילה. היחיד שמוכן לסייע לה הוא אנקי, אל החוכמה, שמהעפר שמתחת לציפורניו בורא שני יצורים זעירים המצליחים לחדור לשאול, לקבל במתנה את גופתה של אינאנה ולהשיבה לחיים.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו