אחרי האזעקה: הקרב האמיתי מתרחש בראש

בשתיים בלילה נשמעת שוב אזעקה. במקלט הציבורי כבר מונחים מזרנים, בקבוקי מים ושקיות עם בגדי ילדים. יעל יורדת עם בנה החצי-ישן במדרגות וחושבת שהחיים עצמם נעשו בלתי אפשריים: אי אפשר לתכנן, אי אפשר לנשום, ואולי גם אי אפשר לדעת מתי כל זה ייגמר.

נטע, שיורדת איתה לאותו מקלט, עייפה ומותשת לא פחות, אך מפרשת את המצב אחרת. גם מבחינתה זו מציאות קשה ושוחקת, אבל לא גזר דין קבוע. את מה שמתרחש בחוץ היא אינה יכולה לעצור, ובכל זאת היא מבקשת לא להפוך את החרדה של הלילה למסקנה כוללת על העתיד.