הקרב בין ישראל לרפובליקה האסלאמית הוא לא רק על שטח ונכסים, אלא בעיקר על תודעה. ישראל צריכה לכוון לאזור הרגיש ביותר מבחינת הדימוי הציבורי של המשטר
איפה כדאי לישראל לתקוף באיראן? | דעה
המציאות המתהווה בין ישראל לאיראן מזכירה משחק שחמט מתוח, שבו כל מהלך נשקל בקפידה, וכל מהלך שגוי יכול לעלות ביוקר. בצד האחד עומד המשטר האיראני, שמשמר את חזונו הג'יהאדיסטי בדבקות כמצפן אידיאולוגי. מבחינתו, ישראל היא "ישות בלתי לגיטימית", או כפי שחומייני הגדיר – "הכלב המשוגע" שמשוחרר על ידי האמריקנים כדי לנשוך את האסלאם. האיבה הזו נובעת משורשים דתיים ותרבותיים עמוקים, שהופכים את המאבק במערב ובישראל לאבן היסוד של האתוס האיראני.
אך מאז פרוץ המלחמה, נראה שהקרקע שעליה צועד המשטר האיראני מתערערת. ההפתעה מההתפוררות המהירה של חיזבאללה, אותה "נושאת מטוסים" יקרת ערך שבנתה איראן במשך עשרות שנים בגבול הצפוני של ישראל, הותירה את המשטר האיראני חסר אונים. חיסולו של גנרל נילפורשיאן, המפקד על לבנון במסגרת כוחות קודס, הוא סטירת לחי קשה למשטר, והלגלוג כלפיה בעולם הסוני – ואפילו מבית – רק מחמיר. זו אינה רק השפלה צבאית; מדובר באיום על יציבותו של המשטר האיראני, שמוצא עצמו לכוד בין הפטיש לסדן.
הזיכרון של מלחמת איראן-עיראק (1980-1988) נותר עבור איראן כטראומה לאומית כואבת. חומייני, שבחר באותם ימים לבלוע את גלולת התרעלה ולהכיר בתבוסה, חתם על הסכם שלום לאחר שספג מתקפות טילים על טהראן. טראומה זו נחרתה בזיכרון הלאומי האיראני, ומהווה כוח מניע מאחורי החלטות המשטר מאז ועד היום. בשל אותו פחד להיתקל באויב פנים אל פנים, הקים המשטר את "חגורת האש" באמצעות שלוחיו שבראשם חיזבאללה, במטרה ליצור קו הגנה שימנע פגיעה ישירה באיראן עצמה.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו