שתי תפיסות עולם על מיניות וזוגיות המביאות את האדם למקומות שונים לגמרי
ד"ר משה רט | 4 ביולי 2022 | מחשבות | 3 דק׳
גופנו אינו מגרש שעשועים אלא מקדש של כבוד
לא צריך להיות דתי או שמרן במיוחד כדי להרגיש אי נוחות כלפי מגמות עכשוויות בתחום הזוגיות והמיניות. זה עתה פסק בית המשפט המחוזי בירושלים, שאישה נשואה שקיבלה בחשאי תרומת זרע מאדם אחר, והטעתה את בעלה לחשוב שהילד הוא בנו – לא תשלם לו פיצויים על כך. הנימוק: "הלכה למעשה, הכרה בעוולה של 'הונאת אבהות' מהווה קביעת נורמה משפטית המחייבת אישה לדווח לבן זוגה על ניאוף". במילים אחרות, בית המשפט מכשיר את העוול וההונאה החמורה שעשתה האישה לבעלה בנושא אישי כמו אבהות – בשל החשש שאם יפסוק נגדה, עלול להיווצר תקדים שיפריע לנשים אחרות לנאוף בעתיד בלי ידיעת בעליהן. לקרוא ולא להאמין.
כדי להבין איך הגענו לכך, עלינו לרדת לשורש התפיסה המערבית בנוגע ליחסים בין המינים. עזריאל קרליבך, בספרו "הודו – יומן דרכים", הביא כבר בשנת 1956 את דבריו של דרשן הודי שהסביר את הדברים ללא כחל ושרק:
"ואילו האירופים הלכו בדרך הפוכה [...] הם אינם מנסים אפילו להתגונן מפני יצריהם; הם נכנעו להם כניעה בלא תנאי – כמו היפנים במלחמה! והם מציגים זה את זה לראווה. אצלם גם הגבר מתגנדר בלבושו, למשוך את עין הנשים! [...] והם מקיימים לשם כך גם אולמות מיוחדים, בתי קפה, מסיבות, חגיגות, ריקודים... וכל זה לשם מה, אני שואל אתכם?... כדי לתת אפשרויות; כדי להרהר באשת הזולת ובאיש הזולת; הם מציגים זה את זה בתצוגה, כדי לגרות ולהתגרות [...] כשהם יוצאים לרחוב, לנשפים שלהם, לבידורים שלהם, הם מחכים בלב ליבם: אולי... שמא... הם מוכנים תמיד... וכל כך למה? מפני שעדיין הם מחפשים. עשרים שנה אחרי החתונה עדיין כל גבר הוא בבחינת חתן מחפש כלה, וכל אישה – ילדה בת שש. מפני שעדיין לא השלימו עם נישואיהם, טרם צידקו את דין הגורל, שזהו בן זוגם ואין אחר; אינם מקבלים, שזה הראשון והאחרון וזו הראשונה והאחרונה.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
Benjamin West/Shutterstock
