״ טיסה מוצלחת!״ אומרת לי ברוסית ללא מבטא ישראלי הדיילת בכניסה למטוס שייקח אותי ממוסקבה לעיר קרסנויארסק שבסיביר, אי שם 3,500 קילומטר מזרחה למוסקבה. משם אני אמור לנסוע ברכב לעיירה קטנה ומרוחקת עוד יותר. אני מתמקם לרווחה במטוס ומתחיל לתכנן את הטיול המיוחל לו חיכיתי מספר שנים. לאחר חמש שעות טיסה ונסיעה של שעתיים ברכב אני מגיע ליעד – נושם אוויר צח ומתבונן באייפון. רגע לפני שהוא מת מקור הוא מספיק להודיע לי: מינוס 28 מעלות. כמו דג שחזר למי ילדותו אחרי ששכב על חול ישראלי, החיוך לא מצליח לרדת לי מהפנים. אני מחליף את בגדי החורף הישראלי בבגדי החורף המקומי שיודעים להגיד ״לא״ לקור החודר ויוצא לסיבוב.

השלג הפריך חורק תחת רגליי ואחרי כמה צעדים אני מצליח להרים את הראש ולהסתכל קדימה למרות הסנוור מהשמש הבוהקת בשלג. העצים וגגות הבתים לובשים לבן והכול נראה כמו באגדה, בדיוק כמו בילדות. אני מרים את המבט ורואה שלט המבשר לי שאני נכנס לרחוב הראשי של העיירה – שדרות לנין. היַלְדוּת שלי אט אט עוזבת אותי ואני מתקדם לגיל הנעורים. נזכר בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר הפוסט סובייטי על האיש הזה, לנין. לא לימדו אותנו אז דברי ביקורת. סיפרו לנו שהוא אהב ילדים, אבל מה הוא עשה איתם אחרי שהם גדלו – את זה לא אמרו.

אני מחליט לפנות לרחוב אחר, פונה שמאלה ומתחיל ללכת. מסתכל על שלטים כמו תייר שהלך לאיבוד ומחפש רחובות קטנים עם שמות חמודים יותר, כמו אלה שיש לנו בתל אביב. אבל כבר ברחוב הבא אני מתחיל לאבד תקווה. ״סובייטסקאיה״ (סובייטי) – אומר לי השלט. אני מתקדם עוד ורואה את הרחובות ״אוקטברסקאיה״ לציון מהפכת אוקטובר 1917, ״בולשביצקאיה״ על שם הבולשביקים ורחוב ״30 שנה ל-VLKSM״ – איגוד הנוער הקומוניסטי של לנין. רק בשולי העיירה מצאתי רחובות עם שמות של סופרים דגולים כמו פושקין וגוגול. בדרך חזרה עברתי דרך כיכר הניצחון ופסלו של לנין עצמו.

לצד הטבע העצום והמרשים של סיביר, התחושה היא שהעבר המחוספס עדיין נוכח וההווה אינו ברור. לא מוכרת לי מדינה אחרת ש-70 שנה לאחר מלחמה עדיין נראית כאילו המלחמה נגמרה רק שלשום. ה״מיתוג״ הקומוניסטי והמנצח נוכח בכל מקום וגם מספר הסרטים שמפיקים על מלחמת העולם השנייה גדל בכל עשור. האם הרוחות נושבות לאחור – לאי שם לפני שנות ה-90 של המאה הקודמת?

אלכס גורביץ’, באחד “הימים החמים” בסיביר

אנשי העיירה שאיתם שוחחתי, רבים מהם בני 65-45, בכלל לא חושבים שהתקופה ההיא הייתה בעייתית. כשהצבעתי בפניהם על העובדה שכמה עשרות מיליוני אזרחים מתו בבריה״מ תחת המשטר הזה בזמן שלום, הם השיבו: ״כן, אבל היו דירות וחינוך בחינם!״

בשיעורי ההיסטוריה באותם ימים לא לימדו את ההיסטוריה של המאה ה-20 מנקודת מבט מקיפה ופתוחה ובוודאי שלא דיברו על הצנזורה ועל ״אויבי המדינה״. גם לא על משפחותיהם שנרצחו או נשלחו למחנות עבודה בכפייה באזורים קרים ומרוחקים הדומים לאלו בהם אני מבקר כעת. לימדו על ניצחונות והצלחות, לא על אבידות ורדיפות. לימדו להיות פטריוט ולאהוב את סטאלין כמו אב. עם חלוף הזמן עוד ועוד דורות חונכו בתבנית הזאת, וכעבור כמה עשורים מילאה את החברה דעה די אחידה. מילאה אותה גאווה.

כשהתפרקה בריה”מ החל הציבור להיחשף למידע על העבר. חלק מהמידע נכנס גם לספרי ההיסטוריה שנלמדו בבתי הספר, שהיו שונים ומגוונים בהתאם להבנת המחבר. אבל ב-2013 הודיע פוטין כי יש להוציא ספר היסטוריה אחיד לכל בתי הספר במדינה. זאת כדי לפתור ״סתירות פנימיות״, ״פרשניות כפולות״ ולהיפתר מ”הזבל האידאולוגי״. בתוך שלוש שנים ספר הלימוד החדש נכנס לבתי הספר. ערוץ חדשות אינטרנטי Znak ביצע השוואה בין הספרים החדשים לספרים הקודמים ומצא שחלק מ״הסתירות הפנימיות״ אכן נפתרו. מהפכת אוקטובר של 1917 חדלה מלהיות סוציאליסטית ומעכשיו היא נקראת ״המהפכה הרוסית הגדולה״. שנות ה-30 מתוארות כשנות השגשוג והתיעוש שהרימו את המדינה על הרגליים. כמות הנרדפים תחת משטרו של סטאלין לא מצוינת יותר באופן מספרי ועל מעשי הרצח של המשטרה החשאית NKVD – אין מילה אחת.

הגאווה נותרה המטרה העליונה. יש רק בעיה אחת איתה – היא לא סתמה את החור שנוצר בארנק. לא אז ולא היום. אנשים רבים, במיוחד בני הדור הצעיר, רוצים להתקדם לחיים טובים יותר וליצור עתיד טוב לילדיהם, לפחות טוב יותר ממה שהיה להוריהם.

המנהיגים, שהבחינו ב”באג” האנושי הזה – השאיפה לחיים טובים – חיפשו דרכים לתקן אותו מיד. כפי שידוע, מחקרים רבים שנעשו במקומות עבודה מראים כי העלאה בשכר אינה הגורם המשפיע ביותר על המוטיבציה של העובד. בראש ובראשונה חשוב לעובד להרגיש שהוא חלק ממשהו גדול יותר, שהוא גאה. לאחר מכן חשוב שתנאי העבודה יהיו טובים, עם אינטרנט מהיר, מגלשות המובילות את העובדים לתוך בריכות כדורים וחדר כושר זמין.

ברוסיה של היום בונים מדינה מתקדמת, גדולה ועכשווית. הכבישים הבין-עירוניים לאורכה ולרוחבה של המדינה משופצים, נמלי תעופה ומרכזים מסחריים צצים כל הזמן והתשלום במכשירים דיגיטליים רווח. כשנוסעים לקניון מרגישים “איכות חיים”. לכך יש להוסיף את גאוות הניצחון מהעבר שאותה מחזקים באמצעות גאווה מההווה – מהלכים צבאיים בסוריה ובאוקראינה למשל. כך מקבלים אנשים נאמנים, גאים ופטריוטים. אם המקרר ריק והם רעבים, הגאווה תהיה האוכל שישביע אותם. אם משהו אינו בסדר הם אלה שאשמים. הרי הכול מסביב נראה טוב כל כך ומתקדם ורק הם לא מצליחים – כנראה שלא התאמצו מספיק.

סקר שערך במארס 2018 מרכז המחקר Levada בקרב 1,600 נשאלים בערים ובאזורים חקלאיים ברחבי רוסיה המחיש את תפיסת הגאווה בציבור. מרכז המחקר, העורך מחקרים סוציולוגיים במדינות חבר העמים ובמדינות הבלטיות, הראה שמרבית הציבור המבוגר תופס את סטאלין עד היום באופן חיובי. 69 אחוז מהמשיבים בגיל 75 עד 89, וכחצי מהמשיבים בגיל 50 עד 74 השיבו כי הם מעריצים, מכבדים או מגלים סימפטיה כלפיו. יתר המשיבים גילו בעיקר אדישות (54 אחוז בגילי 49-28 ו-63 אחוז בגילי 27-18).

ובכל זאת, בקרב הצעירים יש רבים שראו סרטים אחרים על סטאלין. אלה אנשים עובדים, יזמים ואנשי עסקים הרוצים עתיד טוב יותר לעצמם ולילדיהם. עתיד עם חופש ביטוי ומחשבה, בלי צנזורה או ניתוק מהמערב.

אל דאגה, ההנהגה הרוסית מתכוננת בימים אלה לנתק באופן זמני את המדינה מהאינטרנט. על פני השטח הרצון הוא לבחון מה יקרה אם תוקף חיצוני יפגע יום אחד בחיבור של רוסיה לאינטרנט הגלובלי. אולם לפי הערכות של מומחים רבים לגיאו-פוליטיקה, בפועל המהלך הוא חלק מצעד גדול יותר שרוסיה עושה כדי לבנות תשתית אינטרנט רוסית בלתי תלויה ביתר העולם. הרעיון אינו רק להגן על רוסיה, אלא לאפשר לרשויות בסופו של דבר לנתק את הציבור הרוסי ממידע הזורם באינטרנט העולמי, וכך ליצור חומת צנזורה שתמנע מאחרים לפגוע בבניית הגאווה.