כניסה
הרשמה לניוזלטר

  4:30 לפנות בוקר. הטיול השנתי הראשון שלי כמורה. מאות תלמידים מתארגנים לקראת היציאה לעבר מצדה….

גילי רומן | 15 בנובמבר 2018 | מחשבות | 3 דק׳

ילדים לא בהכרח צריכים לחייך

 

4:30 לפנות בוקר. הטיול השנתי הראשון שלי כמורה. מאות תלמידים מתארגנים לקראת היציאה לעבר מצדה. בפינת האוהל תלמיד אחד בהיסטריה. כל החברים שלו כבר בדרך לאוטובוס והוא אינו מצליח לקפל את שק השינה ולא מוצא את מברשת השיניים. אל דאגה, המורה כאן להציל את המצב.

תמונה: יואב אשל

תמונה: יואב אשל

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
האם אני רק ממלא פונקציה מקצועית על פי חוזה יבש, ותו לא – או שאני "אח" או "חבר" של האנשים שסביבי
אח לא עושה דבר כזה: נסיעה אחת שמציבה מראה לחברה כולה

ד"ר משה רט

האנטרופיה של המוסר
האנטרופיה של המוסר: מדוע הרוע תמיד יוזם והטוב רק מגיב?

ד"ר משה רט

איור אילוסטרציה: מגזין אפוק
מה קורה כש"דילמת הקרונית" יורדת לפסים אישיים | דעה 

ד"ר משה רט

מנכ״ל ויו״ר אפוק, דור לוינטר
"אנחנו קהילה גדולה – עשרות אלפים בחרו לתמוך בעיתונות מסוג אחר"

צוות אפוק

הדרך הארוכה אל תוך עצמנו
הדרך הארוכה אל תוך עצמנו – והתרבות שמונעת מאיתנו ללכת בה | דעה

ד"ר משה רט

מסכי המסחר בוול סטריט, 17 בספטמבר 2025
מדוע צריך להיזהר מהגאות המלאכותית בשוק ההון | דעה

גלעד סלונים

שתפו: