כניסה
הרשמה לניוזלטר

  4:30 לפנות בוקר. הטיול השנתי הראשון שלי כמורה. מאות תלמידים מתארגנים לקראת היציאה לעבר מצדה….

גילי רומן | 15 בנובמבר 2018 | מחשבות | 3 דק׳

ילדים לא בהכרח צריכים לחייך

 

4:30 לפנות בוקר. הטיול השנתי הראשון שלי כמורה. מאות תלמידים מתארגנים לקראת היציאה לעבר מצדה. בפינת האוהל תלמיד אחד בהיסטריה. כל החברים שלו כבר בדרך לאוטובוס והוא אינו מצליח לקפל את שק השינה ולא מוצא את מברשת השיניים. אל דאגה, המורה כאן להציל את המצב.

תמונה: יואב אשל

תמונה: יואב אשל

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
הדרך הארוכה אל תוך עצמנו
הדרך הארוכה אל תוך עצמנו – והתרבות שמונעת מאיתנו ללכת בה | דעה

ד"ר משה רט

מסכי המסחר בוול סטריט, 17 בספטמבר 2025
מדוע צריך להיזהר מהגאות המלאכותית בשוק ההון | דעה

גלעד סלונים

היצר הרע הוא מעין רוח רעה הנכנסת באדם ומשבשת את שיקול דעתו
זה הילד הרע, לא אני | דעה

ד"ר משה רט

עיקרון האפקט הכפול – מה אתם הייתם עושים?
עיקרון האפקט הכפול – מה אתם הייתם עושים?

עידו פוקס

אילוסטרציה: מגזין אפוק
על הדחף האנושי לדעת – גם כשזה כואב

ישראל נמדר

מי אני לפני הכול?
מי אני לפני הכול?

ד"ר משה רט

שתפו: