בספרה, מיכל זמורה מתארת כיצד האבל על ארנון הפך כמעט מיד לנחלת הכלל, וכיצד בתוך מבול ההנצחה והגבורה הלך לאיבוד האדם שהיה בן זוגה ואבי ילדיה
חיים אבייב | 11 באוקטובר 2026 | תרבות ואמנות | 3 דק׳
"מה עוד אני יכולה לתת אחרי שכבר נתתי הכול"
תרבות השכול והזיכרון בישראל נטועה עמוק באתוסים של גבורה, הקרבה וחוסן. במציאות שבה האובדן הפרטי נשזר לא פעם בנרטיב הלאומי, אלמנות של חללים עשויות למצוא את עצמן נדרשות – במפורש או במובלע – לשאת לא רק את כאבן האישי, אלא גם למלא תפקיד ציבורי וסמלי: לגלם עוצמה, משמעות והמשכיות. המתח שבין חוויית האבל הפרטית לבין הדמות הסמלית שהחברה מבקשת לכונן עבורן ניצב בלב ספרה של מיכל זמורה.
זמורה, אלמנתו של רב-פקד ארנון זמורה, מפקד הימ"מ שנפל במבצע לחילוץ החטופים בעזה, בוחרת בדרך אחרת. במקום להעצים את הנרטיב ההרואי או להדהד סיסמאות מנחמות, היא כותבת ממקום חשוף, מפוכח ובלתי מתייפייף. כך הופך הספר, מעבר להיותו עדות אישית, למעין מסה נוקבת ומעוררת מחשבה על יחסה של החברה הישראלית לאובדן, לזיכרון ולשכול.
מי שיפתח את הספר בתקווה להכיר את ארנון, ללמוד על פועלו המבצעי או להתוודע לפרטי חייו האישיים, כמעט שלא ימצא אותם בין דפיו. אין זו השמטה מקרית. זמורה מתארת כיצד מיד לאחר מותו הופעל עליה לחץ למסור את דמותו למרחב הציבורי.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
מיכל זמורה, גדולה מסך חלקיי, ידיעות ספרים, ספטמבר 2026