בספרה "המוח המתאבל" חוקרת המוח מרי-פרנסס או'קונור מציעה מבט מדעי ואנושי על הדרך שבה אנחנו לומדים לחיות עם אובדן
עידו פוקס | 9 בנובמבר 2026 | תרבות ואמנות | 3 דק׳
למה אנחנו מחכים למי שלא יחזור?
אדם שאיבד את אשתו עדיין מצפה לפעמים לשמוע אותה נכנסת הביתה. הוא יודע שהיא איננה, ובכל זאת, לרגע אחד, האפשרות שתשוב נראית טבעית יותר מהידיעה שלא תחזור לעולם. בעיני ד"ר מרי-פרנסס או'קונור, פסיכולוגית וחוקרת מוח, הרגע הזה אינו רק ביטוי לגעגוע. הוא מגלה משהו על הדרך שבה המוח לומד את נוכחותם של האנשים הקרובים לנו, ועל הקושי שלו להסתגל להיעדרם.
בספרה "המוח המתאבל" מסבירה או'קונור שהמוח בונה מעין מפת ניווט פנימית, שבה אנחנו ממקמים את אהובינו באמצעות שלושה ממדים: מרחב, זמן והיקשרות. באמצעות שני הממדים הראשונים אנחנו יודעים היכן אדם נמצא ומתי נוכל לראות אותו שוב. הממד השלישי קובע עד כמה האדם קרוב אלינו מבחינה רגשית. אבל קרבה אינה רק תחושה מופשטת, אלא קשר שהמוח לומד לייצג כחלק מתמונת עולם שלמה.
או'קונור מסתמכת על מחקרים המצביעים על זיקה בין הממדים. כשאדם אהוב מת, האפשרות לפגוש אותו במרחב ובזמן נעלמת, אבל הקשר שנבנה לאורך שנים אינו מתפוגג בבת אחת. לכן אנחנו עלולים להושיט יד לטלפון כדי להתקשר אליו, ורק אז להיזכר שאין עוד למי להתקשר. במילים אחרות, המציאות כבר השתנתה, אך המפה הפנימית עדיין מתעדכנת.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
ד"ר מרי-פרנסס או'קונור, "המוח המתאבל", הוצאת תכלת, יולי 2026