פרוזה בסגנון עגנוני עכשווי מעוררת שאלות עמוקות על מקומה של המסורת בעולם היהודי ההלכתי
נדב רט | 10 בנובמבר 2025 | תרבות ואמנות | 3 דק׳
הזקנה, הרב והלולב
ספרות עברית עכשווית המנסה לכתוב בסגנון עגנוני היא מיזם מסוכן. עגנון הוא מן הסופרים הגדולים בעברית המודרנית, וכל ניסיון לחקות את סגנונו עלול להישאר ברובד החיצוני בלבד – בלי הנשמה ובלי העומק.
הרב דוד מנחם בספר הביכורים שלו, "שלום במרומיו", מצליח לעמוד באתגר: הוא מגיש לנו ספר אינטליגנטי, כתוב בכתיבה כמו עגנונית, קולחת ומרתקת, המספרת סיפור ירושלמי תוך שילוב מובאות מן המקורות היהודיים. בכך יוצר המחבר לא רק פרוזה יפה, אלא גם מתח אמיתי המושך את הקורא.
הסיפור עצמו פשוט לכאורה, אך מתגלה בהמשך כמורכב ורב-שכבתי. בירושלים חיה אישה זקנה, צדקת ירושלמית ממוצא עיראקי, המבקשת לקיים את מצוות נטילת הלולב בחג הסוכות ולברך עליו – כפי שנהגו אימה וסבתה. מולה ניצב רב צעיר, תלמיד חכם ועילוי גדול, שעלה גם הוא מעיראק, הטוען שעל פי ההלכה אין על נשים לברך על נטילת לולב, משום שאינן חייבות במצווה זו. לפיכך מבקש הרב למחות בכל דרך אפשרית, עד שתחדל ממנהג זה, כדי למנוע ממנה לומר את שם ה' לבטלה.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
דוד מנחם, "שלום במרומיו", הוצאת ידיעות ספרים, 2025