הרגע ששינה את מלחמת העולם השנייה 

ביוני 1941, ברגע הגורלי ביותר בתולדות בריה"מ, בשעה שמכונת המלחמה הנאצית פרצה את גבולותיה – לא נשא יוסיף סטלין נאום חוצב להבות. הוא פשוט נעלם. ההיסטוריון הבריטי ג'יילס מילטון מתאר בספרו את אותו רגע כמעין "קאט" קולנועי חד בין שלוש זירות מקבילות: הפאניקה המשתקת בקרמלין, ההחלטות הגורליות בבית הקיץ של צ'רצ'יל והזהירות המחושבת בבית הלבן. כקורא, נשאבתי אל תוך מונטאז' היסטורי: בעוד בלונדון ובוושינגטון ניסו להבין אם המעצמה המזרחית התמוטטה, במוסקבה שררה מבוכה מוחלטת.

"לנין ייסד את המדינה שלנו, ואנחנו דפקנו אותה", התפרץ סטלין כלפי הקומיסרים שלו; זמן קצר לאחר מכן אמר בייאוש: "הכול אבוד, אני מרים ידיים". הוא נטש את הקרמלין והסתגר בדאצ'ה שלו, משוטט מחדר לחדר כאחוז טרנס. לפי עדותו של שר החוץ ויאצ'סלב מולוטוב, סטלין שקע בדכדוך כה עמוק עד שאיבד קשר למציאות: "הוא לא התעניין בדבר, לא הראה יוזמה והיה במצב קשה".