דוד פרישמן, מעמודי התווך של הספרות העברית, מתגלה במכתביו כמבקר מלא להט

גלית דהן קרליבך | 9 ביוני 2025 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

טהור מבפנים וחריף מבחוץ

במסתה "מדוע הביקורת מרבה לשגות" (1991) מציינת הסופרת שולמית הראבן שורה ארוכה של סופרים ומשוררים שהותקפו בחריפות על ידי מבקרי תקופתם. כך, למשל, הוקיעו מבקרי התקופה את הבאים: צ'רלס דיקנס, אמילי דיקינסון, אונורה דה בלזק, גוסטב פלובר, ג'ון קיטס, דילן תומס ועוד. ולעומת זאת קיבלו שבחים ברוב פאר והדר סופרים כמו "רוברט סאותי" האנונימי.

מעבר לעונג שבקריאת הרשימה, יש בה ערך מוסף ולקח: גם לביקורת יש מגבלות, ואי אפשר באמת להיות נביא לשעה קלה ולנבא מי יהיה ענק ספרות ומי לא.

נזכרתי ברשימה זו כאשר הגיע לידיי ספר קטן, המאגד שבעה מכתבים שכתב הסופר והמשורר דוד פרישמן לידידה עלומת שם. המכתבים נכתבו בשנים 1920-1895, ועולה מהם הביקורת של פרישמן על מצב הספרות והסופרים בימיו. הנימה היא פסקנית, החלטית ולפעמים אף נחרצת מדי – עד שלעתים מתחשק לקורא לפנות אל פרישמן ולבקש שיניח, ולוּ לרגע, סימן שאלה.