כניסה
הרשמה לניוזלטר

שרית אופק מבקשת להשיב למוות שפה אנושית – לא של פרוטוקול, אלא של נוכחות, מגע ומילים פשוטות

דינה גורדון | 9 במרץ 2026 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

ברגע שאין עוד מה להציל

איך נפרדים מאדם שעומד למות? מה אומרים ליד המיטה כשכבר אין מה להבטיח, אין מה לתקן, ואין עוד מילים גדולות שיכולות להציל?

בעולם המסורתי, לרגע הזה הייתה שפה. המוות התרחש בבית, בתוך חיי המשפחה והקהילה; היו תפילות, מנהגים, מחוות, תפקידים ברורים. לא משום שהאימה הייתה קטנה יותר, אלא משום שהיו לה צורה ומסגרת. בעולם המודרני, לעומת זאת, המוות הועבר מן הבית אל המוסדות, מן המרחב המשותף אל המחלקה והפרוטוקול.

וכך, דווקא בעידן שיודע להאריך חיים ולטפל בכאב, אנחנו נותרים לא פעם חסרי שפה מול הסוף. על החלל הזה מבקש לענות, לפחות בחלקו, ספרה של שרית אופק, עובדת סוציאלית המלווה חולים סופניים ובני משפחותיהם, ושואלת איך אפשר ללוות אדם אל מותו בלי לברוח מן המעמד.

שרית אופק, "למות", התחנה, מרץ 2026

שרית אופק, "למות", התחנה, מרץ 2026

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
איאן מקיואן, "מה שאפשר לדעת", מאנגלית: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד, מאי 2026
העתיד מתגעגע אלינו

גלית דהן קרליבך

מרטין אנטוני, ריצ'ארד סווינסון, "פרפקציוניזם – דרכים להתמודדות עם השאיפה לשלמות", תרגום איריס אהרונוביץ, פוקוס, מאי 2026
המחיר של להיות מושלם

דינה גורדון

מקסים הרקין, "יוצא לאור", כנרת זמורה-דביר, מאי 2026
בעומק שלושים מטר, האור לא כבה

דינה גורדון

ג'יי- די סלינג'ר, "תשעה סיפורים", מאנגלית: יותם בנשלום, הוצאת עם עובד, מאי 2026
העולם מבעד לזכוכית 

גלית דהן קרליבך

מקור: Universal Pictures
ספילברג והיצורים שבאו להציל אותנו מעצמנו | ביקורת סרט

איל לוינטר

דן בראון, "הסוד האחרון", תרגום קטיה בנוביץ', כנרת זמורה דביר, מאי 2026
דן בראון פותח צופן חדש: הפעם בתוך התודעה

דינה גורדון

שתפו: