סקרנות, נחישות, עבודה קשה ואולי גם טיפת מזל

דינה גורדון | 4 באפריל 2023 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

איך מגיעים לקבל פרס נובל

יש המאמינים שמצוקות ואתגרים בחיים, קשים ככל שיהיו, דווקא עוזרים לפתח יכולות ותעצומות נפש שבלעדיהן היה קשה להגיע להישגים ולתובנות עמוקות המתגלות בהמשך החיים. כך זה אולי היה עבור פרופ' עדה יונת, זוכת פרס נובל לכימיה (2009) וכלת פרס ישראל (2002), שקיבלה לאורך השנים עוד עשרות פרסים ואותות הוקרה. יותר מעשור לאחר זכייתה בפרס נובל יצאה לאור ביוגרפיה על חייה והישגיה מאת ראובן וימר, פרסומאי, סופר ומתרגם.

סיפורה של יונת מתחיל בילדותה בירושלים, שם חיה עם משפחתה בעוני מרוד. "העוני היה דבר ששלט בחוויית קיומנו. התגוררנו בדירת ארבעה חדרים עם עוד שלוש משפחות על ילדיהן". תנאי החיים הקשים לא כיבו את הסקרנות העזה שהייתה לה לפענח את העולם סביבה, ואת הניסוי המדעי הראשון שלה היא עשתה כבר בגיל ארבע וחצי או חמש.

"ניסיתי לבדוק את גובה הגג של המרפסת. שמתי שולחן, על השולחן כיסא, על הכיסא עוד כיסא ועוד שרפרף וניסיתי להגיע לגג. ואופס, נפלתי לחצר ושברתי יד. מזל גדול שזו הייתה רק קומה אחת". הניסוי השני היה קצת מאוחר יותר כאשר "למדתי שנוזל יכול לעבור דרך חוטים, או דרך בד, ויכול להיות שיש כאן עניין של התקדמות נוזל בפעפוע דרך בד. לקחתי שתי כוסות ושני חוטים ורציתי לדעת מה עובר יותר מהר מכוס לכוס, מים או נפט? עשיתי את הניסוי הזה על המרפסת. לפני שהתקבלה התוצאה, אבי יצא למרפסת עם סיגריה והניסוי עלה באש... הניסוי הראשון שלי נשבר והניסוי השני נשרף", מספרת יונת לביוגרף שלה.