״רוברט, איפה אתה?״ קראה פאני בקול דואג, לאחר שחזרה לבקתת העץ ולא מצאה את בעלה הטרי שם.

״אני כאן״, קרא רוברט בקול חלש, ״מאחור, עושה אמבטיית שמש… הצטרפי אלי, יקירתי״.

״הו רוברט, אני כל כך שמחה שקמת מהמיטה״, אמרה לו פאני ונשקה על מצחו, ״והיכן נמצא לויד?״

״לויד מצא לו חברה אצל השכנים. את רואה, את הולכת לסידורים בעיר, חוזרת אל שני הגברים שלך ומגלה שהם פרשו כנפיים!״

״זה נפלא יקירי, אני בטוחה שמעכשיו הכול רק ישתפר, חזר לך הצבע לפנים״.

״וגם הספקתי כבר לכתוב שיר מהבוקר, בשעת אחר הצהרים אקריא לכם אותו. ומה זה

שאת מחזיקה בידך?״

״מברק. אגלה לך את תוכנו אם תבטיח שלא תתרגז״.

״מבטיח״.

״זה מאבא שלך, הוא שלח לנו כסף, הלכתי לקחת אותו. הוא שמע שאתה חולה ורצה

לעזור״, אמרה פאני וראתה את בעלה עוצם אט אט את עיניו. ״רוברט, הבטחת שלא תכעס״.

״אני לא כועס, אני מאוכזב. מאוכזב מעצמי. רציתי להוכיח לאבי שלכישרון הכתיבה שלי יש עתיד, ושהוא עדיף על עיסוק בהנדסה או במשהו שאין לי לב ורצון לעשותו. אבל במקום זאת, אני יושב, חלש ותשוש, בירח הדבש שלי, בבקתת עץ רעועה בנאפה, כשאני מרוויח את לחמי בקושי רב״.

״הו רוברט, את העיקר אתה מפספס… אנחנו מאוהבים ואני מאושרת! אין אבא חורג טוב ממך לאיזובל וללויד. מצבך כבר השתפר ואנחנו נמצא מקום טוב לחיות בו שמיטיב עם ריאותיך הרגישות. ובאשר לכתיבה… אתה הסופר המוכשר ביותר שאני מכירה, אתה חי ונושם כתיבה ולכן אין תסריט בעולם שלפיו לא תצליח ותכתוב ספרות שתישאר לדורות אחריך.

״תודה יקירה, איך רוממת את רוחי ונתת לי השראה. את יודעת, ארצה שתכירי את אבי, ושהוא יכיר את לויד. אם נוכל לנסוע בקרוב לאדינברו לזמן מה, זה יהיה נהדר״.

״בשמחה אהובי, בשמחה״.

זאת הייתה שעת אחר הצהרים, השמים היו אפורים, אביו של רוברט הדליק את האח בביתו ורוברט ישב על הכורסא. ״בוא נצא לשחק״, הגיע לפתע לויד הקטן כשהוא תופס בחוסר שקט את אביו החורג בידו.

״רוברט לא מרגיש טוב היום, לויד״, קראה פאני בקולה האימהי מהמטבח, ״אולי תעשה משהו אחר? אולי תצייר, קח דפים וקופסת צבעים״.

לאחר מנוחה קצרה, רוברט קם מהכורסא וניגש מהר לבנו החורג. ״לויד היקר, אני מבטיח לך שנשחק יחד בחוץ ברגע שארגיש טוב יותר, ובינתיים, התחיל גם גשם, אולי תרצה שנשב ליד האח ואספר לך סיפור?״.

״אני רוצה מאוד! סיפור על פיראטים! תראה מה ציירתי״.

״לויד, זה ציור יפה מאוד, זאת מפה! זאת מפת אוצר…״ אמר רוברט ונטל לידו את העט הנובע והחל לכתוב על המפה של בנו. ״מישהו מצא אותה… בחור צעיר שקוראים לו ג'ים אולי… הנה, למקום הזה אנחנו נקרא גבעת המשקפת, ולזה נקרא אי השלדים…״ כתב והרהר והמשיך לספר ״וג'ים הולך למצוא את האוצר הזה, אך כמובן שהוא נתקל בקשיים, הוא נתקל בפיראטים״.

״רוברט, איך אתה תמיד חושב על הסיפורים האלו״, אמר אביו שצפה במתרחש.

״הוא קוסם!״, צחקק לויד, ״ספר לנו עוד על ג'ים, על הפיראטים שהוא פוגש, על האוצר ועל האי״.

״אי המטמון״, כתב רוברט בפינה הימנית העליונה של המפה וחייך ללויד. ״אני חושב שיש לנו פה סיפור״.

בימים הבאים, ישב רוברט לואיס סטיבנסון מול האח, וכתב על ג'ים הוקינס הנער, על בילי בונס הפיראט, על ג'ון סילבר הארוך ועל כל הדמויות ששנים, עשורים ומאה אחר כך יהיו עדיין מוכרים ואהובים על ילדי העולם. כשהגיעה שעת אחר הצהרים של כל יום, התיישבו אביו ולויד לצידו וחיכו לשמוע כיצד התפתחה העלילה ומה עלה בגורלן של הדמויות. רוברט היה מופתע לראות את אביו מתלהב כילד ונרתם להרפתקה.

״דברים אלו עלו במוחי היום כשיצאתי לטייל בחוץ״, אמר אביו במבוכה כשהוא מגיש לרוברט מעטפה ישנה עם רעיונות לסצנות בסיפור.

״ג'ים רואה במקרה שהצוות מתכוון להתקומם כשהוא מתחבא בתוך חבית תפוחים…״, קרא רוברט את הכתוב בקול רם ואמר: ״אבא, זה נהדר! איך חשבת על זה?״

״דברים רבים שאינך יודע עלי, רוברט היקר, בילדותי חוויתי זאת על בשרי, כששמעתי בתוך מחבוא, אנשים שזוממים להתקומם נגד אבי. יש משהו בג'ים שזיהיתי בעצמי״.

״אבא, אני כל כך שמח שבאנו לכאן, ושאנחנו לא רבים יותר, שנתפסת במלאכת הכתיבה שלי״.

״הו רוברט, יש לך נטייה לא להשאיר לאלו שאוהבים אותך ברירה אחרת… על אף שדואג אני עדיין לעתידך, משפחתך החדשה, אשתך, בהחלט הרגיעו אותי, עליי לציין״.

״מרוב דיבורים לויד נרדם״, צחק רוברט.

״לא אני לא ישן בכלל״, קם לויד חצי מנומנם והתיישב על הספה, ״ספר לנו את המשך הסיפור!״

---

הסיפור האמיתי

הסופר והמשורר רוברט לואיס סטיבנסון (1894-1850) סבל בילדותו ולאורך חייו ממחלת השחפת, שריתקה אותו לתקופות ארוכות למיטתו. כך התחיל סטיבנסון לבלות את זמנו בהמצאת סיפורים. תקופת התבגרותו של סטיבנסון לוותה בקונפליקטים מתמשכים עם אביו, שלחץ על בנו ללמוד הנדסה. סטיבנסון נכנע לדרישת אביו ובחר באוניברסיטה שגם היו בה שיעורי כתיבה. בין לבין נסע בעקבות מחלתו, כדי למצוא אקלים שיתאים לריאותיו, וכשחזר, למד עריכת דין וסיים בהצטיינות.

בעת חופשה אצל קרוב משפחתו בצרפת הוא פגש את פאני אוסבורן, אמריקנית שהייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים עם שני ילדים בני עשרה והם התאהבו. פאני, שחוותה נישואים כושלים ורעים, החליטה להתגרש ולקרוא לסטיבנסון אליה. אחרי מסע ארוך לאמריקה הגיע סטיבנסון חולה ותשוש אל דלת ביתה של פאני וזאת טיפלה בו עד אשר התאושש והם יכלו להתחתן. את ירח הדבש בילו בבקתת עץ בנאפה, קליפורניה.

בחופשה אצל משפחת סטיבנסון באדינברו, הצליחה פאני לפייס בין רוברט ואביו. הסיפור ״אי המטמון״, שהפך את סטיבנסון לסופר אהוב ומצליח, נולד לאחר שבנו החורג לויד, צייר מפה וסטיבנסון קיבל השראה לדמויות ולסיפור. זאת הייתה רק ההתחלה עבור הזוג שנסע ברחבי העולם, בין השאר כדי למצוא מקום מתאים לבריאותו של סטיבנסון. הוא הלך לעולמו בגיל 44.

---

* הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת ומבוססים על עדויות ועל כתביו של האמן

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן