אתה עוסק הרבה בשפה העברית. האם אין בה משהו בסיסי, מורכב וסמלי, שחשוב שישמר?

״כן, העניין הוא שאנחנו מתקשרים באמצעות דיבור ודיבור זה סוג של משחק. זה בא לעורר חיוך ולנגן על משחקי מילים ומה שהם עושים לנו במוח. בן אדם שמשתמש באותה שפה כל הזמן, באותה מוסיקה ובאותו מלל, הוא אדם בלי הומור. ככל שאנחנו משחקים עם השפה, אנחנו נותנים לה חיוניות וחיוך. אני עושה את זה מאז שאני זוכר את עצמי״.

ממתי אתה זוכר את עצמך? 

״אני לא זוכר אם זה היה בגיל שלוש או חמש, אבל אמא שלי הייתה רושמת את כל השטויות שדיברתי בחרדת קודש, ויום אחד הייתה לי איזו אמירה: ראיתי תמונה של משה דיין עם הרטייה הזאת על העין ואמרתי, ‘הנה משה דיין, בלי עין הרע׳. משחקי מילים אני עושה מאז שאני זוכר את עצמי. זה אצלנו במשפחה״.

(הטלפון מצלצל אצל בן זאב – המלחין והפזמונאי קובי לוריא מהצד השני. ״קוביל׳ה, אני בשיחה עם הבית הלבן״, אומר בן זאב, ״אני גומר את השיחה עם מישל וחוזר אליך. אגב, מה שכתבת קצת יותר מדי טוב. אתה יכול לשבש את זה קצת?״)

איזו שפה הייתה בבית עם אבא שחקן ואמא מורה?

״שפת תיאטרון. היה גם הרבה הומור, משחקי מילים, תרבות ושירה. למדנו המון מהרדיו שהיה תמיד פתוח. היום האחים שלי ואני עובדים יחד ברדיו או על מופעים. אנחנו כל הזמן משתעשעים, יש לנו אפילו קבוצת וואטסאפ של שלושתנו. היא נקראת ‘מחר ב-12׳״.

למה מחר ב-12?

״זה משהו שאבא שלי היה אומר כשהוא רצה להתחמק ממשהו. היינו שואלים אותו: ‘מתי תקנה מכונית?׳ והוא היה עונה ‘מחר ב-12׳״.

בוא נדבר על השפה במוסיקה. השירים הפופולריים של פעם אלו לא השירים של היום. יש תחושה של דלות מסוימת. 

״לצערי הרב אני מסכים איתך. יש דלות בפופ. יש הרבה מאוד דלות דווקא בפזמונים. לדעתי זה נוצר בגלל חוסר הבקרה שיש היום. כשמישהו צריך להקליט שיר, אין מעליו חברת תקליטים או מישהו שמפקח או עוזר לו. הוא נכנס לאולפן, או נכנס לחדר שלו עם מחשב קטן, לוקח יחצ״ן קטן ואחר כך מוציא את השיר״.

אז אם פעם התלוננו על חוסר חופש ביצירה, עכשיו אתה אומר שמשהו מהבקרה הזאת הוא חשוב וחסר. 

״הכול חשוב. יכול להיות שמה שקורה היום הוא זילות החומר. מצד שני, יש גם דברים טובים. אני יכול להגיד לך שאני מקבל לרדיו עשרות דיסקים בכל שבוע, אבל מתקשה מאוד למצוא שם משהו. אני חושב שזה נובע מכך שאנשים רוצים נורא להיות כוכבים. יש בזה דבר יפה. בא לך לבטא את עצמך, בלי שיהיה מעליך מנהל, בלי שיהיה משקיע גדול, אתה עושה מה שבא לך. אבל חוסר הבקרה מוביל לזילות החומר״.

אנשים שהיית קרוב אליהם, כמו מאיר אריאל או שלום חנוך, מבינים היטב את החומר.

״כן, תשמעי, זאת מלאכת אמנות. הם הגדולים מכולם. כשאתה מקשיב למאיר אתה כאילו בסרט. יש לו יכולת לארגן רגשות ותמונות, ולהביע את זה בחיבור שנותן לך רגש. העוצמה הזאת של אדם שמביע עולם ומלואו במילים ובצלילים, זה באמת דבר נדיר. זה קורה מזווית אחרת אצל שלום חנוך. החוויות שעברתי עם שלום בזמן כתיבה הן פשוט קסם. כשעבדנו על ‘לאה׳ או על ‘גנבים׳, זה קרה כברק״.

כי הוא כותב מהר? 

״הוא כותב במהירות האור. בום. תאונה. יש לו פתאום את כל התמונה. הוא מתקן מילה או שתיים. כשהוא כתב את ‘לאה׳ זה קרה בשניות״.

איך זה קרה?

״פעם היינו יושבים ועושים לנו צהרי אימפרוביזציה לתוך טייפ. באחת הפעמים ניגנו את השיר מכיוון טנגו, וסיפרתי לשלום שכשהייתי ילד קטן הייתה מישהי שקראה לי בכל פעם שהלכתי למכולת. אחרי אולי עשר שנים, באתי והשמעתי לו שוב את הקלטת הזאת, וכנשוך נחש הוא כתב את זה בהבזק. היה בזה את התת מודע שלו, את הסיפור שלי, וגם משהו שהוא המציא. זה נעשה בצורה כל כך מפרה והשראתית, זה היה פשוט מהמם. תראי מה זה עושה לאנשים גם כעבור שנים. אותו דבר קרה עם ‘למון טרי׳, ‘ואתם רוקדים׳ או ‘גנבים׳״.

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן